פרק שלישי. גיהנום עלי אדמות! "תהיי השפחה שלנו," איתן ענה, וקפאתי במקום. "מה?" "או שתשלמי על האייקון או שתהיי השפחה שלנו," ריס ענה. 'להיות השפחה שלהם?' חשבתי בתדהמה. 'למה הם חושבים שאני מסוגלת?' תהיתי. אין מצב בעולם שאני מקבלת הצעה כזו. אני לא אביא את עצמי לרמה כזו. "לא," עניתי באומץ וקמתי על רגליי. קיידן וריס הסתובבו להסתכל אחד על השני, לפני שגיחכו, בעוד איתן המשיך להתבונן בי, בהבעה ריקה, ולא אמר דבר בתגובה שלי. "לא," חזרתי. היה לי כבוד, ולא הייתי מתכופפת להיות סתם משרתת רגילה. "החלופה האחרת, אם את לא רוצה להחזיר לנו את הכסף, וגם לא להיות השפחה שלנו, היא לגרום למעצר שלך," ריס אמר, ובלעתי רוק, בידיעה שאין לי ברירה אלא לקבל, למרות שלא רציתי, כי לא יכולתי להסתכן במעצר, במיוחד בשביל אמא שלי. 'אם הייתי נעצרת, מי היה ממשיך לשלם על חשבונות בית החולים שלה?' תהיתי, והחלטתי לקבל את ההצעה של האחים. לא הייתה לי ברירה יותר, זה היה רק להיות השפחה שלהם, לכמה חודשים, נכון? "לכמה זמן?" שאלתי. "עד שנחליט לשחרר אותך," קיידן ענה בעדינות, והרמתי את גבה השמאלית לעברו. "מה?" צעקתי. "את מעדיפה להעצר אז?" איתן שאל ובלעתי רוק שוב, ובקושי הצלחתי לבלוע את הרוק. "בסדר," אמרתי באי רצון. "לא שמענו אותך," ריס אמר, עם חיוך זדוני מעצבן. ידעתי שהוא שמע, אבל רק רצה לתסכל אותי. "אני אהיה השפחה שלכם," חזרתי והוא חייך. "עכשיו, זה יותר טוב," הוא הוסיף. "מאחר שסיימנו כאן, בוא נלך," איתן אמר לאחיו, ויצא מהדירה שלי, מבלי להעיף בי מבט. ריס הלך בעקבותיו, לא לפני שזרק לי חיוך מרושע. ראיתי אותו יוצא מהדירה שלי ופניתי, רק כדי לצרוח בפחד. קיידן היה ממש מולי, מתכופף לעבר הפנים שלי, השפתיים שלו כמעט נוגעות בי. ניסיתי לזוז אחורה, אבל פתאום הרגשתי את זרועותיו סביב המותניים שלי, מונעות ממני לזוז. הוא התכופף קרוב יותר ויותר לשפתיים שלי. 'האם הוא אולי רוצה לנשק אותי?' תהיתי בהלם, ומיד עפתי מהאחיזה שלו בפאניקה, מתנשפת בכבדות, ותוהה אם הוא ראה אותי מושכת, עד כדי כך שהוא רוצה לנשק אותי. בדיוק אז, קיידן צחקק. "את באמת חושבת שאני אנשק פילה כמוך?" הוא שאל, והרגשתי שהלב שלי מתנפץ לרסיסים למשמע דבריו. "את מכוערת מדי בשביל שאנשק אותך," הוא הוסיף, גועל כתוב בבירור על פניו. הרגשתי דמעות בקצה עיניי והדפתי אותן. בדיוק אז, הרגשתי משהו כבד, נדחף אליי. פניתי להסתכל, וראיתי את התרמיל של קיידן בזרועותיי. פניתי להסתכל עליו, בסקרנות, ותהיתי מה עלי לעשות איתו. "בתור השפחה החדשה שלנו, את גם זכאית לעשות את המשימות שלי," הוא אמר לי בחיוך, לפני שעבר על פניי, ויצא מהבית שלי, וטרק את הדלת מאחוריו בעוצמה. נשארתי שם המומה, בידיעה ברורה, שזה עתה נכנסתי לאגם הבוער, בכך שהסכמתי להיות השפחה שלהם. החלק הגרוע ביותר היה, שלא היה לי מושג, מתי אשתחרר. 'כנראה שלעולם לא, וכפי שאני רואה את זה, לשלישייה הזו יש תוכניות להפוך את החיים שלי לגיהנום עלי אדמות.' חשבתי. החיים שלי היו גיהנום מוחלט, מאז שהפכתי למשרתת של השלישייה. אם לא עשיתי להם את המשימות שלהם, רצתי בשליחויות שלהם, או אספתי המבורגר, או משהו, עבור אחד מהם. עד מהרה נראה כאילו, הייתי האומנת שלהם. ההבדל היחיד היה, שלא החלפתי להם חיתולים. במהלך משחקי הכדורגל שלהם, תמיד הייתי שם עם סל, מלא בצרכים שלהם למשחק. מגבת פנים, לנגב את הזיעה שנוצרת על פניהם, ובקבוק מים, כדי להרגיע את הצמא שלהם. בקושי יש לי זמן לעצמי יותר. השלישייה הזו, תסכלה אותי, עד כדי כך שהעירה אותי כל בוקר, בשיחות דחופות, לבוא לבית שלהם, להכין להם ארוחת בוקר. 'כמה מעצבנים, אין להם משרתות, שאחראיות על זה?' תמיד תהיתי, אבל לא העזתי לומר את זה בקול רם. מלבד כך שהשלישייה גרמה לי לכאב ראש, בכל יום, לבית הספר היו בעיות משלו, וזה לא היה קל בכלל. כמו שחשדתי, בלילה שבו התביישתי, הסרטונים של בריידן, דוחה אותי, שוחררו ברשתות החברתיות. אין אף אחד שלא צוחק עליי בבית הספר עכשיו, טוב, חוץ מהשלישייה, וזה מפתיע. זה בדיוק כאילו לא היה להם אכפת, הם מעולם לא העלו את הנושא שוב, אחרי הפעם, שהם באו לדירה שלי. בריידן וג'סיקה, לעומת זאת, מעולם לא נכשלו להתנהג באהבה בנוכחותי. אני עדיין זוכרת את הדבר הטיפשי שעשיתי לאחרונה, תפסתי את ג'סיקה פעם אחת, בשירותים, ושאלתי אותה, למה, הם כולם עשו לי את זה. כלומר, אם הם ידעו שהם הולכים להשתמש בי, 'למה לטרוח להתקרב אליי מלכתחילה?' תהיתי, והחלטתי לשאול אותה, אבל כל מה שקיבלתי בתמורה, כתשובה, היה צחוק לעג, לפני שהיא ירקה בזעם מילים מלאות ארס עליי. "אף פעם לא ציפינו שזה יהיה כל כך כיף, נכון?" היא שאלה בלעג והרמתי את גבה השמאלית לעברה, מבולבלת. "מה זאת אומרת, ג'סיקה?" שאלתי, וקראתי לה בשמה והיא לעגה, לפני שפנתה, להסתכל עליי, בטינה. "זה היה הימור טיפשה," היא הודיעה לי אז, ויכולתי להרגיש שהעולם שלי מתנפץ לרסיסים, בפעם השנייה. "מ מה?" שאלתי, וגיליתי שהקול שלי סדוק, ונעלם.