רין היא התעוררה לבדה במיטתם, נאנחה לעצמה והתהפכה על גבה והביטה בתקרה. לפעמים הם גם קיימו יחסי מין בבוקר, והיא די רצתה את זה עכשיו, עד כמה שידעה שאסור לה לרצות שום דבר מבעלה. היא מעולם לא ביקשה דבר מלבד כאן בחדר השינה הזה, כשהידיים שלו היו עליה. הבית הזה היה יותר ממספיק: הוא היה גדול ומרשים והייתה עוזרת בית שהגיעה בכל יום שני ושישי, לפני סוף השבוע ואחרי סוף השבוע. היא שמרה על הבית בכל יום אחר. זה לא היה כל כך קשה לעשות, זו הייתה רק היא שגרה כאן. קל גר בעיר בדירת פנטהאוז שהייתה קצת יותר משעה נסיעה. היא שכבה שם במיטתם ותהתה אם הוא כבר עזב. היא הציצה בשעון; זה היה קצת אחרי שבע, הוא כנראה כבר הלך. היא תמיד ישנה כמו מתה אחרי סקס. זה הרגיע אותה לחלוטין, אם כי היא גם ידעה שקל ישן טוב אחרי סקס. אבל הוא מעולם לא טרח להעיר אותה כשהוא קם בבוקר, לא, הוא היה מתקלח, מתלבש ועוזב, והיא הייתה מתעוררת לבדה 50% מהזמן. היא התיישבה ואז קמה מהמיטה, התקלחה והתלבשה לקראת היום. היא לבשה מכנסיים רכים בצבע קרם וחולצת משי פשוטה בצבע סגול רך, המלתחה שלה הייתה רחוקה מאוד ממה שהייתה כשעברה לגור בבית הזה. אפילו התחתונים שלה היו יקרים, כי קל קנה את רובם. הוא היה מדי פעם נכנס בדלת ומושיט לה תיק, מחייך אליה ואומר "קניתי לך משהו. תלבשי את זה בשבילי." היא אספה את שיערה הכהה הארוך והעבה לקוקו קל וירדה במדרגות, וכמעט נעצרה כשראתה את קל יושב ליד שולחן האוכל, קורא את העיתון וכוס קפה לידו. הוא הסתכל עליה בקצרה. "מה?" הוא שאל. "שום דבר," היא הניעה את ראשה והלכה להכין לעצמה קפה. "אתה רוצה ארוחת בוקר?" היא הציעה. הוא נשאר לעתים רחוקות לארוחות איתה שם. "לא, אני אצא בקרוב. יש לי פגישה משפטית בתשע," הוא הצהיר בפשטות. "בסדר." היא הנהנה והכינה לעצמה טוסט עם הקפה. ואז היא התלבטה אם היום זה היום לשאול אותו. היא הסתכלה עליו בזמן שהוא קרא את העיתון, כשהיא מחזיקה את ספל הקפה שלה לעצמה. לא היו לה משפחה; היא הייתה יתומה כל עוד היא זוכרת את עצמה, ועברה מבית אומנה אחד למשנהו. היא נהנתה להיות נשואה למרות שהוא לא ממש היה כאן, אם היא הייתה חולה או פצועה, השם שלו היה שם בתור קרוב המשפחה שלה. מעולם לא היה לה את זה קודם, לא עד שהם היו נשואים. היא אהבה לדעת שהיא יכולה לכתוב את השם שלו שם על הטפסים האלה שדרשו ממנה למלא אותו. "מה זה רין? את שורפת אותי במבט," הוא הצהיר. "אה, מצטערת." היא לקחה את הטוסט שלה והלכה לשבת ליד השולחן. "לא התכוונתי לבהות." היא ידעה שזה משהו שהוא החשיב כגס רוח, אבל היא לא יכלה להפסיק לחשוב על העובדה שהם בדיוק חגגו שלוש שנים לנישואיהם. היא יכלה לבקש תינוק, והילד שלו יהיה מקסים. "רין?" הוא נחר והסתכל עליה, קיפל את העיתון וקם אחרי עוד דקה שהיא פשוט בהתה בו. "פשוט תגידי לי מה את חושבת. את רוצה משהו?" הוא שאל. "ל...לא, שום דבר כזה. אני רק, טוב, אנחנו נשואים כבר שלוש שנים." היא גמגמה קצת. "כן." הוא הנהן ושתה את שארית הקפה שלו. "פעם אמרת לי, אני, אנחנו, יכולים להביא ילד אחרי שלוש שנות נישואים." היא בלעה את הגלולה ואמרה לו מה היא חושבת. "אמרתי? אני לא זוכר את זה." הוא קמט את מצחו ישר עליה. "כן, זה היה ממש אחרי יום השנה הראשון שלנו בבית של אמא שלך," היא אמרה לו. היא זכרה את זה בבירור רב. "לטובת אמא בלבד אז... ניסית להיכנס להריון אתמול בלילה?" הוא פתאום קמט את מצחו ישר עליה עכשיו. "לא, אני עדיין נוטלת גלולות למניעת הריון." היא הניעה את ראשה והסתכלה בשעון שלה. כמעט הגיע הזמן ללכת ולקחת אותה, היא הבינה. "טוב, תשארי על זה," קל הצהיר ופנה לדלת. "לא יהיה תינוק בתוך הנישואים האלה." הוא הסתכל ישר עליה. "אני מתכוון לזה, לא בתוך הנישואים האלה, אני ברור." "כן." היא מלמלה כשכאב נגע בחזה שלה. היא צפתה בו עוזב את החדר וחשבה על המילים האלה 'לא יהיה תינוק בתוך הנישואים האלה'. 'לטובת אמא שלו', אבל הוא הסתכל עליה באותו יום והנהן לה, כאילו כדי לומר לה שכן הוא התכוון לזה. הם יכלו להביא ילד ביחד אם הנישואים שלהם ימשכו כל כך הרבה זמן. הגבר שהיא אהבה, בעלה, לא רצה להביא איתה ילד. כשהיא תעזוב את הנישואים האלה היא שוב תהיה לבדה. חלק ממנה היא ידעה, היה כל כך מטומטם לחשוב שהוא ירצה את זה איתה. היא הייתה רק אשת חוזה. נוחות בשבילו להראות שהוא איש משפחה זה הכל. היא קמה ויצאה החוצה. אולי הגיע הזמן לבקש גירושים בעצמה, כל אחד מהם יכול לבקש את זה. היה סעיף יציאה, אם כי אם היא תבקש את זה, היא צריכה לוותר על הכל ולעזוב בלי כלום. כל חייה היו כאן עכשיו, סובבים סביב האיש הזה. היא למדה איך לאכול נכון, לרקוד כראוי, והיו לה גם שיעורי נימוס בשנה הראשונה. היא אפילו למדה איך להתאפר ולעשות את השיער שלה. כל הדברים שהיו נחוצים כדי להיות אשתו, כדי להיראות על זרועו. הדברים היחידים שהיא לא קיבלה בנישואים האלה היו חתונה אמיתית, את הלב שלו, ולנשק את הגבר שהיא אהבה. כל השאר היה שלה עד שהם התגרשו. היא הלכה עד לצוק בקצה הנכס והתיישבה על המושב שהיה שם. זה היה המקום האהוב עליה ללכת ולחשוב. הרוח הייתה מעיפה את מחשבותיה ומבהירה את דעתה, והיא אהבה גם את הריח של בריזת הים המלוחה. היא הרגישה יותר מקצת מטומטמת ברגע זה; היא הייתה צריכה לשמור על הלשון שלה והיא ידעה את זה. הייתה צריכה לדעת טוב יותר מאשר לבקש להקים משפחה. היא, ומשפחה; את שני הדברים האלה היא לא חושבת שבאמת מתערבבים. אם כי המשפחה שלו חיבבה אותה, והיא הסתדרה עם אמו ואביו, אחותו די טוב. הם היו אנשים נחמדים ונורמליים, אנשים ממוצעים יומיומיים כמוה. קל לא נולד עשיר, הוא יצר את העושר שלו בגיל 25, עשה לעצמו שם והמשיך לעשות זאת עד היום. הוא ניהל חברה משלו, נהנה לקנות חברות קטנות יותר ולספוג אותן, להגדיל אותן, לצוד את מתכנתי המחשב המובילים. היא ידעה מי הם כולם. זה היה העולם שלה. למרות שהיא עבדה מרחוק עכשיו, היא יכלה לעבוד בכל מקום בעולם. היא ישבה שם והסתכלה על האוקיינוס בזמן שהיא תהתה לאן היא תלך כשהיא תקבל את הגירושים האלה, ותהתה אם היא צריכה להתחיל לחפש עכשיו. הוא היה לא מרוצה מהשאלה שלה והיא ידעה את זה; היא זיהתה את ההבעה הזאת על פניו. השאלה האחת הזו עלולה להיות סופה בנישואים האלה. היא נאנחה קלות והסתכלה שם על האוקיינוס ותהתה אם יום אחד יהיה לה מישהו לקרוא, בן או בת. אם כי היא ידעה כרגע שזה לא יהיה עם קל, זה היה עכשיו נתון. "לא יהיה תינוק בנישואים האלה." היא חיקתה את המילים שלו. אבל אז היא נחרה בעצמה וקמה. היא רצתה תינוק, והיא לא נעשתה צעירה יותר; היא כבר הייתה בת 28. אולי הגיע הזמן לעבור הלאה, הרחק ממנו ומחייה אלה שהוא נתן לה, אבל גם באותו הזמן, איך היא יכולה? כשהיא אהבה אותו.