רין. היא הרימה גבה לעברו עכשיו, לנוכח המילים שאמר על כך שמעולם לא יצא לחופשה. היא הרי התלוותה אליו לא פעם לתערוכות ולכנסים האלה. אלה שעסקו בהנדסת מחשבים ובגרסאות תוכנה חדשות, או יוצרי משחקים שחיפשו השקעות; דברים שהוא רצה להיות מעורב בהם או לנסות לקנות את הזכויות עליהם, אם חברה קטנה חיפשה תומכים. יומיים או שלושה בחברתו, ארבע או חמש פעמים בשנה, שבמהלכם הם היו שוהים במלון חמישה כוכבים, אוכלים את כל הארוחות שלהם יחד, מקיימים יחסי מין כל לילה ולפעמים גם בבוקר, ואפילו כמה פעמים אחר הצהריים. רין החשיבה את כל אלה כחופשות, חופשות מיני קצרות איתו, אבל הוא לא, היא הבינה עכשיו. היא שמעה את הטלפון שלו מצלצל, והוא שלף אותו מכיס הז'קט שלו כדי להסתכל. "אני חייב לענות לזה," הוא הצהיר ופנה ללכת, אבל אז הצביע על הניירות כשלקחה אותם מוויל. "תחתמי על זה," הוא אמר לה והתרחק כדי לענות לשיחה. היא צפתה בו הולך, פשוט הלך בלי להתחשב בכך שליבה התמלא בכאב בתוך חזה. היא הטילה ספק אם האיש הזה בכלל ידע שהיא מאוהבת בו. לא יהיה מה שישכנע אותו לא להתגרש, והיא ידעה זאת, הוא כבר הלך משם בביטול. היא הסיטה את עיניה ממנו ומגבו המתרחק והסתכלה על הניירות. התעלמה מהעט שוויל הושיט לה כעת, כדי שתשתמש בו כדי לחתום על הניירות כמו שקאל רצה; היא לא תחתום על שום דבר בלי לקרוא אותו. היא עמדה שם והפכה בדפי החופשה שתכננו עבורה. הדרכון שלה היה מצורף לתוכניות החופשה, משהו שהוא שמר בכספת במשרד שלו, לצורך ביצוע סידורי נסיעה מאולתרים שדרשו את פרטי הדרכון שלה. לא היה לה דרכון עד שהם התחתנו. הוא ארגן אותו כי לפעמים הם היו צריכים לנסוע לחו"ל. כן, היה שם כרטיס טיסה במחלקה ראשונה, כמה עצירות ביניים כדי להגיע לשם, אבל מחלקה ראשונה לאורך כל הנסיעה. הייתה שם לינה במלונות חמישה כוכבים בכל המקומות שבהם היא תשהה והסעות עם נהג לכל המקומות שאותם תבקר. זה היה די מקיף והיו הרבה סיורים להשתתף בהם, כולם באיטליה, מקום שהיא באמת רצתה ללכת אליו. אף על פי שהסיורים האלה נראו לה יותר כמו דברים שזוגות עושים, היא תהתה אם המזכירה שלו תכננה את זה מתוך מחשבה שהם ייסעו יחד, במקום שזה יהיה מתנת פרידה לגירושים שלהם. היא עברה לניירות הגירושים עצמם. רק שני עמודים. היא הייתה אמורה לקבל את הבית שבו היא גרה כעת וארבעה מיליון דולר, יום לאחר שהגירושים יסתיימו באופן סופי בעוד שישה שבועות. היא קימטה את מצחה לנוכח זה, הם מעולם לא ממש דנו בהסדר. הוא פשוט אמר לה שהיא תקבל פיצוי על הזמן שהיא בילתה כאשתו. היא עברה לעמוד האחרון, והיא יכלה לראות שהוא כבר חתם ותיארך אותו. הוא לא רק דאג שיכינו את זה, אלא גם דאג שהעניין הזה יסתיים במהירות. היא שמעה את הטון שלו ואת האופן שבו הוא הצביע על הניירות, הוא ציפה שהיא תעשה זאת ממש עכשיו כשהוא עומד שם ומחכה. או שוויל עומד כאן, קאל כבר הלך משם מבלי להתחשב. היא הסתכלה על בעלה לשלוש שנים, כשהוא עדיין הולך על פני הדשא, מדבר בטלפון. השיחה הזאת הייתה חשובה יותר אפילו מאשר להגיד לה שלום. היא הבינה שהוא איש עסוק, אבל אפשר היה לחשוב שהוא יכול לתת לה את מלוא תשומת הלב שלו למשך כמה הדקות שיידרשו לה לחתום על הניירות האלה; היא באמת לא הייתה חשובה לו בכלל. עיניה עברו לויל כשהוא ניקה את גרונו, והוא הושיט לה את העט שוב. "בבקשה תחתמי על זה, מארין." הוא השתמש בשמה המלא, בדיוק כמו שהיא הייתה היחידה שקראה לקלווין, קאל. קאל היה היחיד שקרא לה רין. זה נחשב לאינטימי ומשהו שהם עשו כבעל ואישה, היה אישי ופרטי רק לשניהם. "אתה באמת מצפה שאני אחתום על משהו, שבקושי הסתכלתי עליו? אני לא כל כך טיפשה, וויליאם," היא הצהירה, "אני אחתום על זה אחרי שאקרא את זה כמו שצריך ואוודא שהכל בסדר." וויל בהה בה עכשיו, נראה קצת המום בעיניה. "אני מתעסק עם חוזים כל הזמן, ואני אשווה את זה לחוזה הנישואין כדי לוודא שהכל מסודר כמו שצריך בהתאם לזה. קלווין יכול לסבול את זה, זה יהיה בסך הכל עוד יום אחד של המתנה. אם הוא כל כך חסר סבלנות להתגרש ממני, הוא היה צריך לשלוח לי את זה אתמול בלילה כשהוא חתם על זה ובא לאסוף את זה הבוקר," היא אמרה לו ופנתה והלכה משם. היא שמעה את וויליאם נאנח אבל לא הסתכלה לאחור לעברו. כן, היא שמה לב שקלווין חתם על זה אתמול. היא תסתכל על זה עם חוזה הנישואין שלה ממש שם. ברגע זה, לעומת זאת, היא הייתה צריכה רגע לשמור על קור רוח ולא להתפרק מול אף אחד מהם, אז היא הלכה משם כמו שקלווין עצמו עשה. היא תעשה כפי שהצהירה, והיא תחתום על זה; המילה שלה הייתה טובה. היא רק הייתה צריכה רגע, ולא רצתה לעשות את זה מול אף אחד מהם, אז היא הלכה והתיישבה שם למעלה על הצוק כדי לקחת רגע לעצמה, כמו שהיא תמיד עשתה. זה היה זה. היא התגרשה, הוא ימשיך הלאה וירחק ממנה, והיא תיתקע איפשהו בין עדיין לאהוב אותו ולשנוא אותו בו זמנית. לשנוא אותו על האופן הלא אכפתי שבו זה נמסר. למה הוא לא יכול היה פשוט להקדיש עשר דקות מהיום שלו לשבת ולהראות לה את עצמו, להסביר את זה ולחתום על זה איתה באותו הזמן? היא הסתובבה והסתכלה למטה אל הבית. הוא כבר היה במכונית שלו, והיא צפתה בהם נכנסים ועוזבים, והרגישה דמעות נופלות על פניה. זה היה זה, והיא ידעה את זה. הוא הלך, לעולם לא ייראה כאן בבית הזה שוב. הוא פשוט עזב אותה אפילו בלי תודה על שעזרתי לך, או היה נחמד להיות נשוי לך, אפילו לא שלום, רין. הוא פשוט נסע משם ונעלם. היא הסתכלה למטה על הניירות בידה וקימטה אותם קצת. היא הייתה צריכה לקחת כמה נשימות סדירות פנימה והחוצה, והיא אמרה לעצמה "ידעת שזה מגיע, תתעשתי נסיכה. זה היה אגדה בתוך הראש שלך." היא ישבה שם למעלה במשך זמן רב, לפני שקמה סוף סוף וחזרה לבית. בית שהוא מעולם לא בא אליו, אלא כדי לטפס למיטתה ולספק את הצרכים המיניים שלו. לא בית שהוא מעולם לא בא אליו רק כדי להירגע ולשבת ולדבר. לא, היה לו קבוצה חברתית מלאה של חברים בעיר בשביל זה. רין נאנחה כשלקחה את המחשב הנייד שלה, ונכנסה פנימה. זה כנראה הבית שלה עכשיו. נחירת בוז יצאה ממנה. זה תמיד היה הבית שלה. הוא לא גר כאן, רק היא גרה כאן. הוא קנה את המקום הזה כדי שהיא תגור בו. הוא שאל אותה רק פעם אחת לפני שהם התחתנו, "איזה סוג של בית את רוצה לגור בו?" היא נזכרה שהיא בוהה בו באותו היום, והוא הנהן. "פשוט תגידי לי אני אדאג שיהיה לך בית נוח בזמן שאנחנו נשואים." היא מעולם לא ממש חשבה על כך שיהיה לה בית משלה ומשכה בכתפיה "משהו עם נוף לאוקיינוס." וזה היה הבית שהוא מצא. קראו לו אחוזת צוק, כי זה בדיוק מה שזה היה. היא קראה בעיון את ניירות הגירושים כשניסתה לאכול ארוחת צהריים. היא לא הייתה כל כך רעבה אבל הייתה צריכה לאכול, לא יכלה להישאב לתוך הלך הרוח הזה, אני לא הולכת לאכול, ולתת לעצמה פשוט לנבול כי האיש שהיא אהבה לא אהב אותה. לא, היא הייתה טובה יותר מזה, חזקה יותר מזה. היא למדה שאף אחד לא אהב אותה אפילו כילדה. זה לא היה שונה מזה. היא פשוט שיקרה לעצמה בטיפשות וחשבה שזה אמיתי זה הכל, כשגם היא ידעה שזה לא, גם ידעה למה; כי אהבה הייתה משהו שהיא השתוקקה אליו, משפחה הייתה משהו שהיא כיתומה תמיד חלמה שיהיה לה יום אחד.