פרק ראשון
ביום שאוליביה פורדהם אובחנה כחולת סרטן הקיבה, בעלה, איתן מילר, טיפל בילדיה של אהובתו הראשונה.
במסדרון בית החולים, אמר קית' רוג'רס בקול קודר, תוך שהוא אוחז בדוח ביופסיה, "אוליביה, התוצאות הגיעו. אם הניתוח יצליח, שיעור ההישרדות לחמש שנים עבור גידול ממאיר בדרגה 3A הוא 15 עד 30 אחוז."
אוליביה אחזה בחוזקה ברצועת תיק הצד שלה באצבעותיה הדקות. פניה הקטנים היו חיוורים וחמורי סבר. "קית', כמה זמן נשאר לי לחיות אם לא אעשה את הניתוח?"
"שישה חודשים עד שנה. זה שונה עבור כל אחד. במקרה שלך, עדיף לעשות שני סבבים של כימותרפיה תחילה לפני הניתוח. זה ימנע את הסיכון שהגידול יתפשט או יעבור גרורות."
אוליביה נשכה את שפתיה תוך שהיא מנסה להוציא מילה, "תודה."
"אל תודי לי. אני אסדר לך להתאשפז בבית החולים מיד," אמר קית'.
"אין צורך. אני לא מתכננת לקבל טיפול. אני לא אוכל לעבור את זה," אמרה אוליביה.
קית' רצה לומר משהו נוסף, אבל אוליביה הנידה לו בראשה. "קית', בבקשה תעזור לי לשמור על זה בסוד. אני לא רוצה שהמשפחה שלי תדאג."
משפחת פורדהם פשטה רגל. אוליביה כבר נאלצה להתאמץ מאוד רק כדי לכסות את ההוצאות הרפואיות של אביה, ג'ף פורדהם. אם המשפחה שלה תדע על מחלתה, זה ללא ספק יחמיר את המצב.
קית' נאנח בחוסר אונים ואמר, "אל תדאגי. אני אשמור על שפתי חתומות. שמעתי שהתחתנת. בעלך..."
"קית', בבקשה תטפל באבא שלי. אני חייבת ללכת עכשיו." נראה שאוליביה מאוד לא רצתה לדבר על זה ועזבה במהירות לפני שהוא הספיק לענות. קית' הניע את ראשו.
השמועה הייתה שהיא נשרה מהאוניברסיטה והתחתנה. הגאונה המובילה בבית הספר לרפואה נפלה מחסד אל תוך חורבן.
במהלך שנתיים של טיפול באביה, היא הייתה היחידה שטיפלה בהכל. גם כשקרסה ממחלה ונשלחה לבית החולים על ידי עוברי אורח, בעלה מעולם לא הופיע.
כשחשבה אחורה, איתן באמת התייחס אליה יפה בשנה שהם התחתנו. אבוי, כשאהובתו הראשונה חזרה לארץ בהריון, הכל השתנה.
פעם אחת, אוליביה, שהייתה גם היא בהריון, נפלה למים עם מרינה קרלטון, אהובתו הראשונה. בתוך מאבקיה, היא ראתה אותו שוחה לעבר מרינה בכל כוחו. עקב המאורע, היא ומרינה שתיהן נכנסו ללידה מוקדמת.
אוליביה חולצה מאוחר מדי והחמיצה את החלון האופטימלי לקבלת טיפול. עד שהגיעה לבית החולים, התינוק שלה מת ברחם. שבעה ימים לאחר מות תינוקה, איתן ביקש להתגרש, אך היא לא הסכימה לכך.
עכשיו כשהיא ידעה על מחלתה, היא לא יכלה להכחיש זאת יותר. היא חייגה למספר שלו בידיים רועדות, והוא ענה לאחר הצלצול השלישי.
הוא אמר בקרירות, "אני לא אפגוש אותך אלא אם כן זה כדי להתגרש."
דמעות מילאו את עיניה של אוליביה כשכפתה על עצמה לבלוע את מילותיה על מחלתה. קולה של מרינה נשמע לפתע ברקע בטלפון. "איתן, הגיע הזמן לבדיקה הפדיאטרית."
הדמעות שאוליביה עצרה במשך זמן רב זרמו במורד פניה באותו רגע. ילדה נעלם ומשפחתה נהרסה, אבל עכשיו יש לו משפחה עם מישהי אחרת. הגיע הזמן שכל זה ייגמר.
היא כבר לא התחננה אליו כמו קודם. במקום זאת, היא אמרה בחולשה, "איתן, בוא נתגרש."
איתן היה המום לרגע בטלפון. הוא צחק בקרירות ואמר, "אוליביה, איזה טריקים את משחקת הפעם?"
אוליביה עצמה את עיניה ואמרה, "אני אחכה לך בבית."
זה לקח את כל כוחה לנתק לו, והיא החליקה על הקרקע כשהיא נשענת על הקיר. הגשם שנשב במסדרון הרטיב אותה כשהיא אוחזת בטלפון שלה ונושכת את השרוול שלה תוך כדי בכי בשקט.
איתן בהה בטלפון שלו בחוסר אונים לאחר שהיא ניתקה לו בפתאומיות.
אחרי שנה של שתיקה שבה היא סירבה להתגרש לא משנה מה, למה היא שינתה לפתע את דעתה היום? קולה נשמע גם דומע.
בהביטו החוצה אל הגשם הכבד, איתן יצא מהמחלקה.
"איתן, לאן אתה הולך?" שאלה מרינה תוך שהיא רודפת אחריו עם התינוקות בזרועותיה. כשראתה אותו מתרחק במהירות, הבעת הפנים העדינה שלה הפכה מיד לאפלה מפחידה.
אוליביה, הכלבה הזאת! היא עדיין לא תוותר!
עבר זמן רב מאז שאיתן דרך לאחרונה בבית שהם חלקו במהלך נישואיהם. הוא ציפה לראות את שולחן האוכל עמוס במאכלים האהובים עליו שהוכנו על ידי אוליביה, אבל הווילה הייתה חשוכה וריקה.
השמיים תמיד החשיכו מוקדם מדי בסתיו. הלילה ירד למרות שהייתה רק השעה 6 בערב.
איתן הבחין באגרטל עם פרחים נבולים על שולחן האוכל. בהכירו את אוליביה, היא לא הייתה משאירה פרחים נבולים יושבים על השולחן, אז הייתה רק הסבר אפשרי אחד.
היא לא הייתה בבית לאחרונה וככל הנראה טיפלה באביה בבית החולים.
כש אוליביה פתחה את הדלת, היא ראתה גבר גבוה עומד ליד שולחן האוכל בחליפה. הבעת הפנים היפות שלו הייתה קרה כקרח ועיניו הכהות היו מלאות שנאה עמוקה.
אוליביה הייתה ספוגה מהריצה מהמכונית לבית בגשם. כשמבטו הקפוא נפל עליה, צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלה. "איפה היית?" שאל איתן בקרירות.
עיניה של אוליביה, שתמיד נצצו בעבר, היו עמומות באותו רגע. היא הסתכלה עליו באדישות ואמרה, "מתי התחלת לדאוג לי?"
איתן לעג ואמר, "את לא תוכלי לחתום על הניירות אם יקרה לך משהו."
מילותיו דקרו את ליבה כמו מחטים חדות. היא גררה את רגליה קדימה, ספוגה. היא לא בכתה או עשתה מהומה אלא הוציאה בשלווה את המסמכים ממעטפה.
"אל תדאג, כבר חתמתי עליהם," אמרה.
היא הניחה את המסמך על שולחן האוכל, ואיתן הבין שהוא מעולם לא מצא את המילה "גירושין" כל כך לא נעימה בחייו. לאוליביה הייתה רק בקשה אחת, שהייתה מזונות של עשרה מיליון דולר.
"תהיתי למה פתאום תסכימי להתגרש. מסתבר שזה בשביל כסף," לעג. הבעת הבוז שלו מילאה את ראייתה.
אוליביה הישנה הייתה מגנה על עצמה, אבל היא הייתה פשוט מותשת מדי עכשיו. אז, היא רק עמדה במקום שבו הייתה ואמרה ברכות, "בצדק, יכולתי לקחת חצי משווי הנקי שלך, מר מילר. אבל ביקשתי ממך רק עשרה מיליון דולר. בסופו של דבר, אני עדיין עושה חסד."
איתן צעד קדימה, מטיל צל ארוך על אוליביה. הוא החזיק את סנטרה באצבעותיו הדקות ואמר בקול עמוק וקר, "איך קראת לי?"
"מר מילר, אם אתה לא אוהב את צורת הפנייה הזו, אז לא אכפת לי להתייחס אליך כאל גרושי. אתה יכול ללכת אחרי שתחתום על הניירות."
ההבעה היהירה שלה לא מצאה חן בעיני איתן. "זה הבית שלי. מי נתן לך את הזכות לבקש ממני ללכת?" הוא אמר.
אוליביה חייכה ואמרה, "אכן, אין לי את הזכות. אל תדאג, מר מילר. אני אעבור דירה לאחר קבלת תעודת הגירושין."
עם זאת, היא הטיחה את ידו והסתכלה לו ישר בעיניים. היא אמרה בקרירות, "מר מילר, תביא את המסמכים שלך לעירייה מחר בשעה 9 בבוקר. אני אראה אותך שם."
