השקט היה מוחלט במכונית. קולה של מרינה היה רם בגלל חרדתה, כך שאוליביה הצליחה לשמוע אותה אומרת את השם "קונור". היא נזכרה ביום שבו קיבלה את תוצאות בדיקת ההיריון שלה. היא רצה לזרועותיו של איתן וסיפרה לו על כך. "איתן, אתה הולך להיות אבא! אנחנו מצפים לתינוק!" קולה היה מלא בהתלהבות. "חשבתי על השם של הילד שלנו. קוראים לה קולט אם זו בת וקונור אם זה בן. מה אתה חושב?" הו, כמה שהיא רצתה שהיא שמעה לא נכון את מרינה, אבל איתן הסתכל לה ישר בעיניים ואמר לה, "קוראים לו קונור." "אתה חתיכת חלאה!" ידה של אוליביה כבר הייתה באוויר. היא סטר לו, אך הוא לא זז, נותן לה לעשות כרצונה. "איך יכולת לקרוא לילד שלה על שם הילד שלנו?" המחשבה על הילד שלה הייתה הקש האחרון עבור אוליביה. דמעות זלגו על לחייה ללא שליטה, והיא זינקה עליו כאילו השתגעה. "אתה שטן! למה אלוהים לקח ממני את הילד שלי? למה אתה לא זה שמת?" היא הנחיתה עליו מכה אחר מכה כשהיא צעקה, "הוא לא ראוי לשם הזה!" איתן תפס את שתי ידיה ואמר לקלווין, "סע לקולינגטון קוב." זה גרם לאוליביה להשתולל. "אנחנו כבר קרובים לבניין העירייה! תסדר את הגירושים שלנו קודם לפני שאתה נוסע לשום מקום אחר!" "החום שלו לא יורד. אני חייב לחזור עכשיו." "אבא שלי שוכב מחוסר הכרה בבית החולים, אבל האחיות אפילו לא נותנות לי להתקרב לבית החולים בגלל החשבונות! אתה אומר שהחיים של הילד שלך חשובים, אבל החיים של אבא שלי הם כלום?" אוליביה צעקה בפניו. פניו של איתן החשיכו כששמע את אזכור אביה של אוליביה. "איך את מעזה להשוות את אבא שלך לקונור!" בהתקף זעם, אוליביה הרימה את ידה כדי לסטור לו שוב, אבל הוא תפס את פרק ידה בחוזקה. "סיימת?" הוא צעק. המכונית פנתה, ואוליביה ראתה כיצד הם מתרחקים יותר ויותר מבניין העירייה. איתן כרך אותה חזק בזרועותיו, מרסן את תנועותיה ומונע ממנה להשתחרר. לפני זמן רב, היא הייתה שמחה ומרוצה בזרועותיו, אבל עכשיו הם לא היו אלא אזיקים עבורה. זרועותיו היו חזקות, ובמצבה השברירי הנוכחי, היא לא יכלה להשתחרר. חסרת אונים, היא צעקה, "אתה אוהב את מרינה כל כך?" עם זאת, איתן היה המום, כי כשחיבק את אוליביה, הוא גילה שהיא לא רק רזתה קצת - היא הייתה הרבה יותר עצמות ממה שהייתה לפני שנה. היא הייתה דקה כמו נייר, והוא יכול היה להרגיש את העצמות שלה דוקרות אותו דרך בגדיה. האישה שהוא פעם פינק כל כך הייתה עכשיו כל כך רזה ושברירית. האם זה באמת מה שהוא רצה? הוא רק התחיל לפקפק בעצמו כאשר דמות גופתה של אחותו הבהבה במוחו. אחיזתו במותניה של אוליביה התהדקה מעט. כשירים את ראשו להסתכל עליה שוב, כל מה שנשאר בעיניו היה בריכה אינסופית של חושך. "תאמיני או לא, אני אדאג שמישהו יסיר את צינור הנשימה של אבא שלך עכשיו אם תמשיכי לעשות רעש!" אוליביה השתתקה אז. ידיה אחזו בחוזקה בבגדיו כשדמעותיה ספגו את חולצתו. זה היה מצחיק איך הוא היה זה שאמר שהוא לעולם לא יגרום לה לבכות, אבל עכשיו הוא היה הסיבה לכל דמעותיה. השקט במכונית היה חונק. אוליביה סוף סוף הצליחה להרגיע את עצמה, דחפה אותו הצידה לפני שיישרה את גבה. אז היא קינחה את אפה ואמרה, "זה עניין שלך אם אתה רוצה ללכת לילד שלך. עם זאת, אתה לא יכול להרוס את התוכנית שלנו. תפסיק לדאוג שאני לא אתן לך ללכת כי אני הולכת להתגרש ממך בכל מקרה. אין לי את ההרגל לשמור על הזבל של מישהו אחר." איתן קמט את מצחו למילה "זבל", אבל אוליביה התעלמה ממנו והמשיכה בנאומה. "אני מודה שהייתי תמימה מדי בעבר לתלות את תקוותיי בך. ראיתי הכל עכשיו. להחזיק מעמד זה חסר משמעות, אז אני אתן לדברים ללכת. תן לי את הכסף, ונסדר את הפורמליות אחר כך. אני מבטיחה שאני אהיה שם בשיחה. אני לא אחזור בי מהמילה שלי." "מה אם אני לא רוצה?" אוליביה הביטה בעיניו האפלות והמטרידות. הדמעות שהיא בכתה עכשיו הפכו את עיניה לבהירות מתמיד. בקור רוח, היא פגשה את מבטו ואמרה, "אז אני אקפוץ מהמכונית. אני מעדיפה למות אם לא אוכל להציל את אבא שלי." רק אז איתן הוציא צ'ק וכתב עליו. "אני אעביר לך את שאר חמשת המיליונים אחרי שנתגרש." אוליביה צחקה בלעג לעברו. "אתה כל כך מפחד שאני לא אתגרש ממך? אל תדאג. אני אקח את חיי מוקדם יותר מאשר להישאר ליד גבר כמוך. תעצור את המכונית." היא חטפה את הצ'ק מידיו, טרקה את הדלת ויצאה מבלי להסתכל לאחור. סוף סוף, היא תוכל להציל את חייו של אביה. היא הלכה לפדות את הצ'ק ורצה לבית החולים כדי לשלם את שכר הטרחה הרפואי של אביה. אחר כך היא הזמינה מונית ונסעה לכתובת שברנט נתן לה. זה היה בית קברות פרטי ויוקרתי. אלה שנקברו כאן היו או עשירים או עשירים מלוכלכים. הסבתא המנוחה של איתן נקברה כאן. אוליביה קנתה זר של פעמוניות כחולות, הפרחים האהובים על סבתו. לא עבר זמן רב עד שהיא הצליחה למצוא קבר שנראה די חדש, שהיה מוקף בעיגול של עצי שזיף. העצים היו מלאים בניצני פרחים שעומדים לפרוח בקרוב מאוד; שם היה חרוט על המצבה: "ליה מילר." אוליביה ידעה שאיתן העריץ את אחותו ושהיעדרותה הייתה נושא טאבו לכל הסובבים אותו. בדיוק בגלל זה היא לא ידעה דבר על אחותו. ליה. זה היה שמה? אוליביה מעולם לא שמעה על זה. היא התכופפה להסתכל על התמונה על המצבה. זה נראה כאילו זה צולם לפני שהיא נעלמה כשהייתה בת חמש או שש. פניה היו שמנמנות וחמודות, ועיניה היו קצת דומות לאלה של איתן. לאוליביה לא היה מושג למה היא יכולה להשתמש במידע הזה. היא צילמה את תמונתה של ליה בטלפון שלה, וראתה בזה רמז. אחר כך, היא הניחה את זר הפרחים שהיא קנתה עבור סבתו המנוחה של איתן, יוג'ניה מילר על הארץ. היא כרעה ליד הקבר והחלה להרהר. "היי, ליה. אני אוליביה, גיסתך - תשכחי מזה, זה אמור להיות האקסית-גיסה שלך עכשיו. מצטערת על שנפגשנו במצב כזה. אני מבטיחה שאני אעזור לך למצוא את האשם האמיתי שעשה לך את זה." אוליביה הלכה אז לקברה של יוג'ניה, שלא היה רחוק מדי. בתמונה שלה, הגברת הזקנה נראתה ידידותית וטובה לב תמיד, חיוכה חם ומנחם. אוליביה שלפה כמה מרשמלו צלויים מהבוקר והניחה אותו מול הקבר. "סבתא, באתי לבקר אותך. עכשיו חורף, אבל מכיוון שאת כבר לא כאן כדי לגנוב ממני את המרשמלו, כולם הפכו חסרי טעם. לאחר שעמדה זמן מה, אוליביה החלה להרגיש עייפה, ולכן היא סיימה בישיבה ליד הקבר. זה היה כאילו סבתא עדיין בחיים, ואוליביה נזכרת איתה. "סבתא, אני מצטערת שלא יכולתי לשמור על הילד. אבל לממזר הזה איתן יש כבר עוד שני ילדים. אז את לא צריכה לדאוג יותר לשושלת." אוליביה המשיכה, "הוא השתנה. הוא כבר לא האדם שהכרתי. אז הוא אמר לי שהוא יגן עליי מכל דבר, אבל כל הסבל שאני מתמודדת איתו עכשיו מובא על ידו. אם היית בחיים, לא היית נותנת לו להתייחס אליי ככה, נכון?" היא חייכה בכוח ואמרה, "אני ואיתן מתגרשים בקרוב. תמיד אמרת שאם הוא יגרום לי עוול, את תזחלי מהארון שלך ותבעטי לו בתחת. הימים שלי ספורים, אז אני באה למצוא אותך בקרוב. אז נוכל לזחול מהאדמה ולבעוט לו בתחת ביחד. מה את אומרת?" שוב, אוליביה הסתכלה על תמונתה של הגברת הזקנה בחיוך טוב לב. "איך זה מרגיש למות? חשוך? אני מפחדת מחרקים שינשכו אותי. מה אני צריכה לעשות? מה דעתך שאני אביא לך הרבה פרחים עכשיו, ואת תעזרי לי לגרש את החרקים כשאצטרף אלייך בצד השני?" היא הביטה למעלה לשמיים. "אני מתגעגעת אלייך, סבתא."