כשעוליוויה הייתה בת שמונה, קלואי פארקר עזבה. זה היה יום ההולדת של ג'ף, ועוליוויה הייתה במצב רוח מרומם, להוטה לחזור הביתה ולחגוג את יום הולדתו של אביה עם משפחתה. היא מעולם לא ידעה שמה שמחכה לה הוא הגירושין של הוריה. עוליוויה רדפה אחרי אמה, נאבקת במורד המדרגות ונפלה. היא אפילו לא הבינה שהיא איבדה את נעליה. כל מה שדאגה לו היה להיאחז ברגליה של אמה ולבכות, "אמא, אל תלכי!" האישה החיננית התכופפה, ליטפה את לחייה של עוליוויה ואמרה, "אני מצטערת." "אמא, אני ראשונה בכיתה שלי. עוד לא ראית את המבחנים שלי. את צריכה לחתום עליהם. אל תעזבי אותי, אמא. אני אהיה ילדה טובה. אני מבטיחה שאני לא אלך יותר לירידים. אני לא אכעיס אותך. אני אקשיב לך. בבקשה..." בחיפזון, עוליוויה הצעירה מלמלה כל מה שיכלה לחשוב עליו בתקווה לגרום לקלואי להישאר. בסופו של דבר, קלואי פשוט אמרה לעוליוויה שהנישואים שלה עם אביה של עוליוויה לא היו מאושרים ושהיא מצאה את האושר האמיתי שלה במקום אחר. מאוחר יותר, עוליוויה צפתה בגבר שהיא מעולם לא פגשה עוזר לקלואי להניח את המזוודות שלה במכונית, ושניהם עזבו כשהם אוחזים ידיים. היא רדפה אחרי המכונית שלהם במשך קילומטר וחצי בלי לנעול נעליים לפני שהתרסקה בכבדות על הקרקע. רגליה וברכיה היו שרוטות, והם דיממו כשבהתה בקו המתאר ההולך וקטן של המכונית שהיא לעולם לא תוכל להגיע אליה. באותה תקופה, היא לא יכלה להבין מה קרה. עכשיו, כשהיא הייתה מבוגרת, היא ידעה שזה בגלל שאמה נתפסה בבגידה באביה ופשוט החליטה להגיש בקשה לגירושין, ולהשאיר לו הכל, כולל את עוליוויה עצמה. קלואי מעולם לא יצרה קשר עם עוליוויה, והאחרונה שנאה אותה בכל נימי נפשה. היא אפילו קיוותה שהיא לעולם לא תצטרך לפגוש את קלואי שוב. עם זאת, הגורל פעל בדרכים מסתוריות, ועוליוויה לא יכלה לעשות דבר כדי לעצור אותו. גרונה התייבש ורגליה הפכו לעופרת. קלואי ידעה מה עובר במוחה של בתה. היא ניגשה לעוליוויה ומשכה אותה לשבת לידה. "אני יודעת שאת שונאת אותי. היית צעירה מאוד אז. הרבה דברים לא היו פשוטים כמו שהם נראו, אז לא הצלחתי להסביר לך אותם." היא ליטפה את לחייה של עוליוויה והמשיכה, "תראי אותך, כבר גדולה. ליב, עכשיו שחזרתי, אני אשאר כאן לצמיתות. אני יודעת שמשהו קרה למשפחת פורדהאם. זה לא משנה, כי אני אטפל בך." אז הבינה עוליוויה שהשנאה כביכול שהיא טיפחה כלפי אמה לא הייתה שווה אזכור בכלל. קולה נסדקה כשהיא קראה, "אמא." "יקירתי, מכיוון שאת כבר כאן, את צריכה להישאר ולאכול ארוחת ערב. כריס טיפל בי היטב בשנים האחרונות. יש לו בת שמבוגרת ממך בשנתיים. היא מגיעה עם ארוסה לארוחת ערב. אני אכיר לך אותה אחר כך." עם זאת, לא היה בתוכניות של עוליוויה להפוך לחלק מהמשפחה החדשה של קלואי. היא קטעה אותה בחיפזון, "אמא, אני כאן הפעם בשביל אבא שלי. המשפחה שלי פשטה רגל עכשיו, ולאבא בדיוק היה התקף לב, אבל אין לי כסף לשלם עבור הניתוח שלו. את יכולה לעזור לי? אני מבטיחה שאני אחזיר לך את הכסף." קלואי עוד לא הספיקה לענות כששמעו קול מוכר. "גברת פורדהאם, את באמת קצרה בכסף, נכון? עד כדי כך שאת מגיעה לבית שלי בשביל זה." זה היה כמו סטירת לחי. עוליוויה הביטה בחוסר אמון על האנשים שעמדו ליד הדלת. מי זה יכול להיות חוץ ממרינה ואיתן? כנראה, הגורל שיחק איתה שוב. היא מעולם לא חשבה שאמא שלה תהיה האם החורגת של מרינה! בעלה של עוליוויה ואמה היו עכשיו המשפחה של מרינה. כדי להחמיר את המצב, השניים האלה תפסו אותה במעשה של לבקש מאמה כסף. איתן הבחין באי הנוחות שלה, אבל הוא נשאר רגוע ואדיש כלפיה. לפתע, צעקה חדה חדרה דרך המבוכה באוויר. עוליוויה הבחינה במשרתת דוחפת עגלת תאומים. ברגע שהתינוקות התחילו לבכות, איתן כבר הרים והרגיע אחד מהם במיומנות. הם יצרו תמונה מושכת את העין של משפחה מאושרת בת ארבע נפשות. הילד של עוליוויה היה צריך להיות בגיל הזה גם כן אם הוא היה בחיים. היא התחילה להתחרט שהיא הגיעה לכאן. היא הרגישה כאילו היא מתביישת ומושפלת שוב ושוב. באופן מוזר, אחד התינוקות לא הצליח להפסיק לבכות היום. המשרתת מיהרה להכין את החלב, אך הבכי רק החמיר במקום זאת. בסבלנות, איתן המשיך להרגיע את התינוק. "תהיה טוב, ואל תבכה." המראה של גבר גבוה כמוהו מחזיק תינוק בעדינות בזרועותיו היה מחמם לב. כשראתה את הצד הסבלני והעדין הזה שלו, לעוליוויה פתאום עלה רעיון. תוך כמה צעדים בלבד, היא ניגשה אליו והרימה את הילד. איכשהו, איתן לא עצר אותה מלעשות זאת. אפילו יותר מוזר, הילד הפסיק לבכות והתחיל לחייך ברגע שעוליוויה החזיקה אותו בזרועותיה. פינת שפתיו התעקלה לחיוך, ועיניו נצצו כשבהו בה. הילד אז התחיל לצחקק ולמלמל, "אמא..." ידיו הקטנות הושטו בניסיון לתפוס את הקישוט הכדורי והרך על הכובע שלה. הילד היה כולו חיוכים, וזה היה בדיוק ההפך מאיתן. זה היה כאילו להב נעץ באכזריות בתוך לבה, וזה היה הקש האחרון מבחינתה, שריסק כל שמץ של התמדה שנשארה בה. פעם היא חשבה שאיתן באמת אהב אותה. הוא היה נחמד אליה במהלך השנה הראשונה לנישואיהם. היא עדיין יכלה לזכור אותו לוחש לה, "ליב, בואי נעשה תינוק." איך היא יכלה לסרב לו אז? למרות שהיא לא סיימה את לימודיה, היא לא היססה להרות. רק עכשיו היא הבינה שבכל הזמן שהוא בילה איתה, הוא עשה את אותו הדבר עם אישה אחרת בכל פעם שהוא נסע לחו"ל לצורך עסקים. בחילה השתלטה על עוליוויה. היא החזירה את התינוק לאיתן ומיהרה לשירותים. אחר כך, היא נעלה את הדלת מאחוריה. היא לא אכלה הרבה היום. כשירקה, כל מה שיצא היה תערובת של דם והתרופות שהיא נטלה. נוזל ארגמן מילא את שדה הראייה שלה, ודמעות החלו לזלוג על לחייה. "נהדר, פשוט נהדר," היא חשבה. הנישואים שלה היו בדיחה לאורך כל הדרך. לכל דבר היה הסבר עכשיו. התברר שהכל תוכנן מההתחלה. אז, זו הייתה הסיבה שהוא בחר להציל את מרינה במקום אותה כששניהם נפלו למים באותו היום. זה גם הסביר מדוע הוא ליווה את מרינה כששניהם נכנסו ללידה מוקדמת. זה היה בגלל שהילדים ברחמה היו שלו! אחרי זמן רב, עוליוויה שמעה דפיקה בדלת. "ליב, את בסדר?" זו הייתה קלואי. עוליוויה ניקתה את הבלגן, שטפה את פניה במים ומעדה החוצה מחדר הכיור. קלואי לא הייתה מודעת לאירועים ביניהם. היא שאלה את עוליוויה, "את חולה?" "אני פשוט מרגישה חולה כשאני מסתכלת על השניים האלה. אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו שירקתי." "את מכירה את מרינה? היא תמיד הייתה בחו"ל. יש איזשהו סוג של אי הבנה ביניכן? זה איתן—" "אני יודעת." עוליוויה קטעה אותה, קולה קר כקרח. "איתן מילר, נשיא קבוצת מילר. מי בעולם הזה לא יכיר אותו?" "כן. הוא בחור צעיר מבריק ומוצלח." "אכן. הוא אפילו עוד לא התגרש, אבל הוא כבר להוט להתחתן מחדש. אנשים רגילים לא יהיו נועזים כמוהו." זה השאיר את קלואי מבולבלת למדי. "על מה את מדברת? הוא לא נשוי, אז למה שהוא יתגרש?" החיוך על פניה של עוליוויה לא הגיע לעיניה. בנימה לגלגנית, היא אמרה, "אז מי אני, אם הוא לא נשוי? מר מילר, למה שלא תספר לאמא שלי מי אני?"