"טלי, איפה לעזאזל הטוסטר שלך?" שאלתי תוך כדי סריקת המטבח, בחיפוש אחר המכשיר היחיד שלא נראה כאילו הוא יושב על השיש. "אה, את באמת שואלת אותי?" היא התקדמה לעבר השיש במטבח, משכה את עצמה עליו והתיישבה, נוגסת בתפוח אדום-זהוב, צופה בי מחפשת בכל ארון. היא לא עזרה בכלל, וזה כבר הרגיז אותי. ישנתי מעט מאוד אחרי מה שקרה ביני לבין ג'יימס יום קודם לכן. נאנחת במחאה, נעמדתי, מביטה בה עם ידיים על הירכיים. "איך את לא יודעת איפה זה? זה הבית שלך." היא משכה בכתפיה, גלגלה את עיניה והמשיכה לאכול. רק כשג'יימס נכנס למטבח, התקשחתי וקפאתי במקומי. גופו שפשף בעדינות את שלי כשניגש אל קנקן הקפה. "בוקר טוב, גברות," הוא אמר בחיוך ובטון עליז לקולו. "בוקר, אבא," אמרה טלי כשעיניו סרקו לאט לכיווני. "האם יש לך בוקר טוב, רבקה?" מכל הפעמים שהוא היה צריך לפנות אליי, זה היה ממש מול טלי. הייתי, במובן מסוים, מרוצה שהוא דיבר איתי, אבל המחשבה על מה שקרה בינינו בבריכה המשיכה להתערבל במוחי. "אה-כן." התגובה המצומצמת שלי לא הורגשה על ידי טלי, אבל כשפניתי אל ג'יימס, צפיתי בקצוות שפתו העליונה מתרוממות בעוד שעשוע שזור בעיניו. "נפלא. ובכן, אם את לא עושה שום דבר היום, הייתי מציע לטבול בבריכה. זה יום יפה לטבילה." גל של מבוכה שטף את לחיי בתגובה שלו כשניקיתי במהירות את גרוני ווויתרתי על החיפוש אחר טוסטר. בכל מקרה, מה הטעם? התיאבון שלי נעלם מזמן. "לא יהיה לנו זמן לשחות היום, אבא. אני ורבקה נוסעות לעיר לעשות קניות ולשתות," אמרה טלי בשמחה כשקפצה מהשיש. עיניו של ג'יימס התרחבו כשהוא חייך. "זה נשמע כיף. רק תזכרו, אם אתן הולכות לשתות, תודיעו לי, ואדאג שמכונית תאסוף אתכן." "כן, אני יודעת, אבא," נאנחה טלי, וגרמה לי לצחוק. זה מעולם לא חדל להדהים אותי איך היא יכולה להתנהג כמו ילדה כזו. רוב האנשים היו נותנים הכל כדי שההורים שלהם יטפלו ככה, והיא תמיד התנהגה כאילו זו בעיה. "בסדר אם כן," נאנח ג'יימס. "ובכן, אני צריך לזוז. נתראה מאוחר יותר. תשתדלו לא להסתבך בצרות." המילים האחרונות שלו נאמרו כשעיניו נשארו על שלי. לא הייתי בטוחה למה הוא רומז, אבל לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לגלות. "שיהיה לך יום נפלא, מר ולנטינו." החיוך על שפתיו הצטמצם עם הפרידה שלי. האופן המגרה שבו קראתי לו בשם המשפחה שלו במקום ג'יימס בוודאי הרגיז אותו. משהו שהייתי בטוחה שהוא יצביע עליו אחר כך. כמה שעות לאחר מכן, ישבתי מול טלי עם שלוש מחברותיה שמעולם לא פגשתי קודם לכן. המסעדה בצד החוף הייתה מדהימה, ולמרות שהשבוע האחרון לא היה אלא כאוטי, שמחתי על ארוחת צהריים שקטה ונורמלית. "אז, מה את חושבת על מיאמי עד כה?" שאל בחור בשם טוני כשהרפה את שפתיו למרגריטה גבוהה ובלע אותה בתאוות בצע. "ובכן, זו לא הפעם הראשונה שלי כאן. אבל אני נהנית מזה." עיניו התרחבו בהפתעה כשהוא הציץ לעבר טלי. "למה אנחנו רק פוגשים אותה עכשיו אם היא הייתה כאן קודם?" טלי הרימה את גבותיה כשהיא הציצה מהטלפון שלה לעבר האיש ואז בחזרה אליי. "אה, ובכן, היא לא הייתה כאן חמש שנים." "כן, הדברים נעשו קדחתניים עם ההורים שלי, אז לא הייתי כאן די הרבה זמן." הוא הנהן מבלי להרחיב והמשיך להתעלם ממני ולהתחיל לדבר עם האחרים על מסיבה מטורפת שתתקיים מאוחר יותר בקיץ. הכיף שהיה לי פעם הלך ודעך לאט, ולפני שהספקתי לחשוב הרבה, הטלפון שלי צלצל עם שם עליו שלא ציפיתי לראות. "אממ-סליחה. אני צריכה לענות לשיחה הזאת." עיניה של טלי פגשו את שלי כשהיא קימטה אותן בבלבול כשמלמלתי את שמו של צ'אד אליה. לרגע, חשבתי שנצנוץ של כעס הבזיק במעמקיהן, אך נעלם במהירות. "הלו?" אמרתי לטלפון כשעזבתי את השולחן. בכנות, צ'אד היה האדם האחרון שרציתי לדבר איתו, אבל מסיבה כלשהי, לא יכולתי להתאפק מלענות לטלפון שלי. "היי, מהממת. מה את עושה?" קולו כבר לא ריגש אותי כשדיבר, ולמרות שבור ריק נוצר בבטני, ניסיתי להרחיק את התחושה מהיעדרותו. "למה אכפת לך, צ'אד? זו לא יכולה להיות באמת שיחה חברתית." "אל תהיי ככה," הוא נאנח לתוך הטלפון. "אני מתגעגע אלייך, רבקה. הייתי אידיוט קודם, ורציתי להגיד לך שאני בא למיאמי בשבילך. יש לי חברים שם, ואני הולך לראות אותם... ואותך, אם תרשי לי." "ברצינות?" לעגתי. "בגדת בי, צ'אד. מה גורם לך לחשוב שאני רוצה לראות אותך?" "רבקה, בבקשה," הוא נאנח שוב. "פשוט תפגשי אותי לדרינק, ובואי נדבר כשאני מגיע לעיר. תני לי להראות לך כמה אני מצטער." לא רציתי ליפול טרף למשחקיו, אבל חלק ממני היה צריך בהירות. רציתי לדעת את מי הוא ראה. העדות היחידה שהייתה לי בשלב מסוים הייתה זוג תחתונים שחורים בהתאמה אישית שמצאתי שוכבים בחדרו. עיצוב שמעולם לא ראיתי קודם עם דוגמאות תחרה שנראו בעבודת יד. לא יכלו להיות באמת יותר מדי נשים שהיו להן כאלה, וזה היה מיישב את דעתי יותר אם הייתי יודעת למי הן שייכות. "אני לא יודעת," נאנחתי. "אולי. אבל אני אהיה כנה. אני לא רוצה." "זה בסדר. אני אקבל אולי," הוא ענה במהירות. "אני מבטיח שלא אפגע בך שוב." שקרים. כולם היו שקרים. "כן, בטח. אני צריכה ללכת." ניתקתי את הטלפון, דחפתי אותו לכיסי ונשענתי על המעקה המשקיף על החוף. לשמוע את קולו החזיר זיכרונות נוראיים רבים, ובכל זה, רק רציתי למצוא שלווה. שלווה הרחק ממנו, והחיים שהיו לי איתו. הזדמנות לקבל משהו חדש. "רבקה, את בסדר?" שאלה טלי, וגרמה לי להסתובב ולראות אותה הולכת לכיווני עם הבעת פנים מבולבלת. "אה-כן. אני בסדר," עניתי, דוחה את הרגשות שהרגשתי. "מה צ'אד רצה?" נענעתי בראשי, משכתי בכתפיי לפני שפניתי להסתכל שוב על החוף. "להודיע לי שהוא מגיע לעיר, והוא רוצה לראות אותי כי הוא מתגעגע אליי." "הוא מתגעגע אלייך?" היא אמרה בטון שלילי מדי. כאילו להתגעגע אליי היה משהו בלתי אפשרי לצ'אד לעשות. "כן." הסתובבתי להסתכל עליה, והיא קיבלה עמדה מגננת, מצליבה את זרועותיה על חזה ונענעת בראשה. "אל תעשי את זה, רבקה," היא אמרה בתקיפות. "הוא פגע בך קודם. את באמת הולכת לתת לו לעשות לך את זה שוב? אני חושבת שאת צריכה להתרחק ממנו. ברור שאיזו בחורה אחרת תובעת אותו עכשיו." המילים שלה פגעו בי, ולא הבנתי למה היא לא חשבה לפני שפתחה את הפה. "וואו, תודה על זה, טלי." "תראי," היא ענתה, פולטת נשימה כבדה, "אני מצטערת. אני פשוט לא רוצה לראות אותך נפגעת. את הבסטי שלי, ילדה. מגיע לך יותר טוב ממנו." ידעתי שהיא רק דואגת לי, ואולי היא צודקת. מגיע לי יותר טוב, אבל אפילו הרעיון הזה גרם לי להרגיש חולה. במיוחד מאז שאבא שלה חיבב אותי, ואני אהבתי כל רגע של תשומת הלב שהוא נתן. גם אם לא אקל עליו. "את צודקת. למה שלא נלך לשתות ונשכח מצ'אד?" צחקתי, וגרמתי לה לקחת את זרועי כשפנינו לעבר השולחן. לא הייתי שתיינית, אבל אחרי השיחה הזאת, בהחלט הייתי צריכה משהו. ***** שעות לאחר מכן, מעדנו חזרה דרך דלת ביתה של טלי כשהצחוקים מהדהדים סביבנו. לא הייתי בטוחה אם אבא שלה בבית, אבל שתינו שתינו ואף אחת מאיתנו לא היה אכפת. "אוי אלוהים, רבקה. זה היה כל כך כיף הערב!" היא צווחה כשעזרתי לה במעלה המדרגות לכיוון חדרה. "כן, זה היה. עכשיו, בואי נכניס אותך לחדר שלך ולמיטה." "אוי, המיטה שלי!" היא צווחה שוב כשהגענו לקומה העליונה ונכנסנו לחדרה. אחרי כמה רגעים של הפשטה שלה והכנסתה למיטה, המשכתי לחדרי כדי להתפשט. הייתי צריכה נואשות להחליף בגדים, ואז אולי לקבל משהו לאכול. האלכוהול במערכת שלי לא היה גרוע כמו של טלי, אבל אוכל ושתייה היו בהחלט נדרשים אם לא רציתי להיות עם הנגאובר למחרת. החלקתי על שמלת לילה אדומה שנעצרה באמצע הירך, פתחתי את השיער ונתתי לו לנשור במורד גבי כשעזבתי את חדרי וצעדתי על קצות האצבעות במורד המדרגות לכיוון המטבח. האורות היו כבויים לחלוטין, והחדרים האפלים הקשו על הניווט. אבל זה היה באמת יותר טוב מלהעיר את ג'יימס. הדבר האחרון שרציתי להתמודד איתו היה ג'יימס. הוא הסתחרר במוחי מהרגע שהגעתי לכאן, ואחרי כל מה שהוא עשה לי, רציתי יותר. רציתי כל טיפה אחרונה שלו, ועם האלכוהול במערכת שלי, לא הייתה שום דרך שאוכל לשחק את המשחק הזה של קשה להשגה. בשמחה רבה יותר הייתי נכנעת לו. לפני שרגלי פגעו שוב באריח, הרגשתי משב רוח, ואז יד נכרכה סביב מותני כשאחרת הגיעה על פני פי. צווחת מפחד ופאניקה, התנופפתי נגד הגוף, מנסה להשתחרר ללא הצלחה. למי שזה לא היה, היה לו אחיזה חזקה בי, והדבר האחרון שרציתי לעשות היה למות. אבל, כשנשימה עברה על אוזני וצווארי, לא יכולתי שלא להרגיש מגורה. "אמרתי לך שנסיים את זה אחר כך," לחש הקול. "חיכיתי לך מהרגע שעזבת, ואני לא יכול לחכות לגרום לך לצרוח שוב." ידעתי את הקול הזה בכל מקום, והוא היה אחד שחשבתי עליו לעתים קרובות גם כן.