ג'יימס. ברגע שנכנסתי לבית וראיתי את המצב שבו הייתה רבקה, איבדתי את זה. שמעתי את בקשתה לעזרה כשפתחתי את דלת הכניסה, אבל רק כשראיתי אותה הבנתי כמה היא נואשת שמישהו יתערב. הילד הצמיד אותה, ובכל תנועה שהוא עשה, ראיתי אדום. "מה לעזאזל קורה פה?" נזפתי, עיניי מצטמצמות לעבר האיש שלפניי. רציתי יותר מכל לקרוע אותו לגזרים ולראות אותו מת בייסורים בידיי. אבל לא הייתי בטוח למה רציתי את זה כל כך. להעניש אותו, כן, הייתי עושה את זה בשביל כל אישה. אבל להרוג אותו... זה גרם לזה להרגיש יותר אישי. צפיתי בילד מביט מעבר לכתפו לעברי ומזלזל, "תתעסק בעניינים שלך, זקן." זקן?! הוא רצה למות היום, לא? לילדים אין שום כבוד יותר. "סליחה?" לעגתי, "אני חושב שאתה צריך ללכת... עכשיו." הוא צחק, ובצחוק הזה, החלטתי לא לחכות שהוא ייענה. "שמעת אותי..." לפני שהספיק להוציא מילה נוספת, תפסתי אותו והטחתי אותו לרצפה. ידי על גרונו בזמן שנעצתי בו מבטים חודרים. "אני הבעלים של הבית הזה, ואם אתה לא עוזב עכשיו, אני אדאג שהעתיד שלך במיאמי יסתיים. אתה מבין אותי?" פחד שרר בעיניו של הצעיר כשנעצתי בו מבט. הוא הבין שהוא דפק את זה, ואין דרך חזרה ממה שהוא עשה. לפני שהספיק לומר משהו נוסף, טרבור וזיין נכנסו למטבח וגררו את האיש משם. הם היו אחראים על האבטחה וכבר ידעו מה לעשות בלי שאומר מילה. רציתי לדעת מי הוא, ומי המשפחה שלו. כולם ישלמו על חוסר הכבוד שהוא גילה לא רק כלפיי, אלא גם כלפי רבקה. רבקה... כשפניתי אליה, מצאתי אותה על ברכיה מנסה לאסוף את נשימתה. היא הייתה מזועזעת ונראתה כאילו היא מנסה להתמצא. "את בסדר?" שאלתי כשעיניה עלו לפגוש את שלי, והיא נעמדה ברועד. ידי הושטה לאזן אותה כשהיא הנהנה. "אני חושבת שכן," נאנחה. "אני כל כך מצטערת על זה, מר ולנטינו—" "כמה פעמים אני צריך להגיד לך לקרוא לי ג'יימס?" הצחוק הרך שיצא משפתיי גרם ללחייה להסמיק. גרמתי לה לאי נוחות, אבל אלוהים, בכל פעם שהיא עשתה את זה, כל מה שרציתי לעשות היה לנשק אותה. "אני מצטערת—ג'יימס." היא לחשה, "אני חושבת שאני צריכה ללכת." כשדחפה אותי, היא עשתה את דרכה במורד המסדרון, אבל גם כשצפיתי בה הולכת, לא רציתי שהיא תלך. המחשבות שלי עליה היו שגויות, אבל משהו בלהיות קרוב אליה הרגיש נכון. ******** רבקה. "חכי." קולו עצר אותי במסלולי, וכשהסתובבתי, צפיתי בו מתקרב אליי. אגרופיו היו קפוצים, והלסת שלו הייתה מתוחה באופן שגרם לי לאי נוחות. "מה לא בסדר—" "אני לא יכול לתת לך ללכת בידיעה שאת עלולה להיפגע. את בטוחה שאת בסדר?" המילים שלו לא היו כאלה שציפיתי להן, אבל ליבי התנפח בידיעה שהוא מודאג. "אני בסדר, אבל תודה לך שווידאת. אתה לא חייב." גבות מקומטות נעצו בי מבט בבלבול. "למה שלא אצטרך?" כשפתחתי וסגרתי את פי, ניסיתי למצוא את המילים שסירבו לברוח ממני. פחדתי פתאום לומר את הדבר הלא נכון בפניו. "אני יודעת שהדאגה שלך היא רק בגלל שאני חברה של הבת שלך. כשאני מעריכה אותך על שהצלת אותי מהבחור הזה... אני לא רוצה שתרגיש מחויב לוודא שאני בסדר—" "את לא חובה." תגובתו המהירה תפסה אותי לא מוכנה, וכשהמרחק בינינו הצטמצם, מצאתי את גבי אל הקיר. "אני רוצה לוודא שאת תמיד בסדר." "תודה." לא היה הרבה שיכולתי לומר, אבל כשמבטי נשא אליו, יכולתי לראות שהוא כן. "אני כן מעריכה אותך על שהתערבת כדי לעצור אותו." הוא צעד לעברי, כורך את זרועותיו סביבי ומושך אותי אל חזהו בחיבוק. מעולם לא חובקתי על ידי האיש הזה בעבר, אבל משהו בדרך שבה הרגשתי בזרועותיו פשוט הרגיש נכון. "ג'יימס—" לחשתי ברכות כשהוא המשיך להחזיק אותי יותר ממה שהיה צריך. הצליל של שאיפת הריח של שיערי היה ניכר כשהוא משך לאט לאחור והסתכל עליי. "אף אישה לא ראויה ליחס כמו שקיבלת, רבקה. כמו שאמרתי, אני תמיד אדאג שאת בסדר. כי מגיע לך שינהגו בך כמו מלכה. לא כמו חתיכת רכוש." המילים שלו הדהימו אותי, ולפני שהספקתי לומר משהו, הוא הסתובב בתנועות מהירות, קפץ ושחרר את אגרופיו, והלך במסדרון לעבר משרדו. לא הייתי בטוחה מה קרה זה עתה, אבל הייתי בטוחה בדבר אחד. ג'יימס הציל את חיי בדרך מסוימת. עיניי נעצו מבט במורד המסדרון זמן רב לאחר שדלת משרדו נסגרה. לא הייתי בטוחה מה אני אמורה לעשות עכשיו, אבל כשפניתי על רגליי, זזתי לאט לעבר המדרגות בדיוק בזמן כדי לראות את טלי מפלרטטת עם איזה בחור. "טלי," אמרתי בשלווה כשניסיתי להחזיק את עצמי ביחד, "אפשר לדבר?" "אוי אלוהים!" היא קראה כשפנתה אליי. "תהיתי איפה היית. הסתדרתם כמו שקיוויתי?" היה חיוך על פניה כשהיא קרצה שגרם לי להתכווץ מכעס. הסתדרתם? היא הייתה רצינית? "אה, לא. בהחלט לא," לעגתי. המומה מהערתי, היא הסתכלה סביב לפני שעיניה נפלו שוב על האיש לצידה, "נו, איפה הוא?" שנאה. באותו רגע, לא היה דבר מלבד שנאה טהורה כלפיה וכלפי האופן שבו היא התנהגה. זה היה לגמרי באשמתה כי היא אף פעם לא מרפה מדברים או מקשיבה כשאנשים אומרים לא. כששמתי את ידי על מותניי, נענעתי בראשי. "ובכן, בהתחשב בעובדה שאביך זרק אותו מהבית, הייתי אומרת מי יודע." חברה נראה מבולבל ושלף במהירות את הטלפון שלו, ללא ספק כדי להתקשר לחתיכת חרא שפלירטטה איתי. "רבקה," אמרה טלי במהירות, מתקרבת אליי. "מה קרה? חשבתי שחיבבת אותו." "את צוחקת עליי?" השתנקתי. "הוא היה אידיוט שלא קיבל את ה'לא' שלי טוב מדי. אני לא מאמינה שהיית אומרת לו שרציתי אותו אחרי שאמרתי לך לא." בלי אזהרה, הבחור הניח את הטלפון שלו בצד וסימן לאחרים ללכת. עיניה של טלי הסתכלו סביב, המומה ממה שקרה כשעקבה אחריהם אל מחוץ לדלת הכניסה. לחשוב שהיא דאגה יותר שהם יעזבו מאשר מה שקרה לי.... זה היה מעבר לשובר לב בהתחשב בעובדה שהייתי חברה שלה. כשפרצתי במעלה המדרגות, עשיתי את דרכי לעבר חדרי, אבל לפני שהספקתי אפילו לסגור את הדלת, טלי הייתה פתאום ממש מאחוריי. "מה לעזאזל קרה? הם אמרו שאבא שלך זרק אותו מהבית בלי שום סיבה!" היא צעקה כשהסתכלה עליי כאילו אני זו שאיבדה את שפיותה. "ברצינות?" השבתי בחוסר אמון. "מכל השנים שאת מכירה אותי, איזה חלק מזה הגיוני לך? הוא תקף אותי, טלי. ניסה לכפות את עצמו עליי אחרי שאמרתי לו שוב ושוב שאני לא מעוניינת." כשצלבה את זרועותיה על חזה, היא לעגה לי. "אני לא מאמינה לזה. הוא בחור ממש נחמד ומגיע ממשפחה עשירה מאוד." "באמת?" צחקתי. "למה שלא תלכי לשאול את אבא שלך אז כי הוא שמע את השיחה ויכול להגיד לך בדיוק מה קרה." בלי אזהרה, טלי צעדה מחדרי, טרקה את דלתי מאחוריה. לא היה לי אכפת לאן היא הולכת באותו רגע. היא הבהירה שהיא הולכת להאמין לאותם חלאות על פניי. זה היה קו שהיא לא הייתה צריכה לחצות, לדעתי. ככל שהסתכלתי יותר ויותר על איך החברות שלנו התנהלה במשך השנים, כך הבנתי שהיא השתנתה, ולא לטובה. היא הייתה יותר מרוכזת בעצמה, יותר מגוחכת בדעותיה הזכאיות. זה היה מגעיל. אבל אז, שתינו גדלנו עם סגנונות חיים שונים מאוד. הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה להחליט לנתק איתה את הקשרים לחלוטין או פשוט לסלוח לה וללמוד להשגיח על עצמי בפעם הבאה. בור של אשמה וייסורים נבנה בתוך חזי כשגל של חוסר נוחות שטף אותי. לא רציתי לאבד אותה גם אם היו לה בעיות כי ידעתי איזה סוג של אדם היא יכולה להיות, וזה לא זה. כשחשבתי על הבחירות שלי, נאנחתי בתסכול והלכתי לדלת שלי כדי לדבר איתה, אבל ברגע שפתחתי אותה, ראיתי אותה עומדת שם עם עיניים מלאות דמעות. "רבקה—" היא השתנקה בבכי. "הוא סיפר לי. אני כל כך מצטערת שלא האמנתי לך. אני כל כך מצטערת שגרמתי לזה לקרות." ובכן, לעזאזל. איך אני אמורה לכעוס עליה עכשיו? רציתי לסלוח לה, אבל באותו הזמן, לא רציתי שהיא פשוט תגיד סליחה כי היא אשמה. זאת לא הייתה ההתנצלות שציפיתי לה. "טלי, אמרתי לך לא," נאנחתי. "למה את לא יכולה פשוט להקשיב לי? אחרי כל מה שקרה עם צ'אד, את יודעת איך אני מרגישה לגבי להיות עם גבר אחר." כשהיא הנהנה בראשה, היא ניגבה את דמעותיה. "אני יודעת. דפקתי את זה, רבקה. לא חשבתי שאלחנדרו יהיה כל כך חלאה. בכנות, היית צריכה לבעוט לו בתחת." "כן, טוב שהייתי הולכת, אבל כמובן, אבא שלך נכנס והרס את התוכניות שלי," הקנטתי, מגלגלת את עיניי. "בפעם הבאה, אני אנסה לעשות את זה לפני שהוא יגיע, למרות זאת." היא צחקה איתי כשנעלה על קצה מיטתי. "אני רק רוצה שתהיי שוב מאושרת, רבקה. אני לא רוצה שלעולם לא תנסי למצוא שוב אהבה בגללו." הייתה כנות במילותיה שגרמה לי להסס בתגובתי. מעולם לא שמעתי אותה אומרת לי דברים כאלה קודם לכן. בדרך כלל, היא הייתה ממהרת לדחות את הנושא של משהו רע ולהגיד לי לשכוח מזה. ועם זאת, הנה היא יושבת, שיכורה ובוכה בחדרי כשהייתי צריכה להיות אני נסערת. אולי, היא עדיין הייתה הילדה שהכרתי פעם. לא הייתי מוכנה להוריד את המשמר שלי עדיין, אם כי. משהו בתוכי אמר לי להיזהר.