בקה. החום המיאמי החמים קלה את עורי בזמן שנחתי על כיסא נוח לבן ליד הבריכה. כמה שרציתי שיהיה לי נוחות כזו בסוואנה, לא היה לי. היה שם יותר לחות מאשר מהנה, ומזג האוויר במיאמי היה שונה בהרבה. זה היה דבר אחד שנהניתי ממנו במקום הזה. זו הייתה הנחמה היחידה שלקחתי משנים של עבודה קשה למען עתידי. בזמן שהייתי כאן במיאמי, יכולתי להיות כל אחד ולעשות כל מה שליבי חפץ. כי אף אחד לא ידע מי אני, ואחרי חיים שלמים שבהם הייתי צריכה להיות מישהי מסוימת - ובכן, זה היה מבורך. טאלי התעקשה להזמין חבורה של אנשים למסיבת בריכה, וכשהם הסתובבו במים הקרירים צוחקים וששותים, לא יכולתי שלא להרגיש מוטרדת מהם. הם נראו כל כך חסרי דאגות עם אורח החיים היוקרתי שלהם, מסוגלים לבוא וללכת כרצונם. אף פעם לא ממש צריכים לעבוד בשביל משהו, וההורים שלהם נותנים להם כסף מתי שהם רוצים. זה לא היה משהו שהייתי רגילה אליו. ההורים שלי עבדו קשה כל חייהם כדי לתת לי את הטוב ביותר שהם יכולים, וגם עכשיו, אני עובדת קשה מדי. כי אני מתכננת לטפל באבא שלי יום אחד. אמא שלי נפטרה לפני כמה שנים. אבא ויתר על כל כך הרבה בשבילי, ובניגוד לשאר האנשים האלה שמצפים לקבל כל מה שהם רוצים - לא אקח את ההורים שלי כמובן מאליו. "את הולכת סתם לשכב שם כל היום או לבוא להצטרף אלינו?" שאלה טאלי כשדמותה המוצלת הציצה לעברי, וחוסמת את אור השמש שנהניתי ממנו. "אני מצטרפת אליכם, אבל רק מהכיסא הזה. השמש מרגישה מדהים, ולא בא לי לשחות," אמרתי לה בכנות כשהתרגעתי עוד יותר במושב שלי. "לפחות את שותה," היא חייכה. הרמתי את המרגריטה שלי, ונתתי לפינת שפתי לעלות. "אכן. טקילה ושמש." "עם בחורים חתיכים?" "אה-לא," צחקתי. "אני יכולה לספק את עצמי. לא שמעת שזה המאה העשרים ואחת? נשים לא צריכות גברים. יש לנו אחת את השנייה וצעצועים למטרות הבידור שלנו." "ובכן, זה צריך להשתנות. אני רוצה שתכירי מישהו," היא ענתה, מגלגלת את עיניה. שפתיי נפגשו בחוזקה כשנענעתי בראשי. "לא, טאלי. אמרתי לך לפני כן. אני לא מוכנה." "אוי אלוהים. עבר ממש כמעט חודש, בקה. את מבזבזת את הזמן שלך כשאת לא נהנית בכלל כי צ'אד זי*ן מישהי אחרת." מה לעזאזל? המומה מהתגובה הישירה שלה, הסתכלתי עליה בהלם. "וואו. תודה על זה." היא אולי החברה הכי טובה שלי, אבל היא לפעמים כלבה מז*נת. נאנחת בתסכול, היא התיישבה לידי, והניחה את סנטרה בידה. "את יודעת למה אני מתכוונת. אני-אני רק רוצה שתהיי שוב מאושרת." "ובכן, אולי החבר שלי לא היה צריך לז*ן מישהי מאחורי הגב שלי. שנית, אני מאושרת." גונחת בתסכול, היא שוב גלגלה את עיניה. "שחררי את זה כבר. הוא לא שווה את זה." "אה, אני מודעת לכך היטב," לעגתי. "עכשיו, תעזבי אותי בשקט. אני בסדר." "לא, את לא. אני לא יודעת למה את ממשיכה לשקר לעצמך," היא ענתה, וגרמה לי לנענע בראשי. לא היה לה מושג על מה היא מדברת. "למה שלא תפסיקי לדאוג לנסות לשחק שדכנית ותמצאי לעצמך מישהו לשחק איתו?" הפצרתי בה בחיוך כשעצמתי את עיניי מאחורי משקפי שמש כהים וניסיתי לחזור להירגע. "אני ממש שמחה שבאת, בקה," אמרה טאלי לאחר רגע של שתיקה. "אין לדעת איפה נהיה בשנה הבאה, והתגעגעתי לבלות איתך את הקיץ שלי במהלך השנים האחרונות." פקחתי את אחת מעיניי, וצפיתי בהבעה הכנה חוצה את פניה. היא הייתה כנה, אבל היה משהו באופן שבו היא התנהגה לאחרונה שאמר לי אחרת. זה היה כאילו היא שמחה, אבל גם מסתירה משהו. החלטתי לא ללחוץ הלאה, ונתתי לחיוך לעלות על שפתיי. "אני שמחה שבאתי גם. אבל אני עדיין לא אתן לך לשחק שדכנית." "אין כיף." היא צחקה בהיסטריה. "בסדר... תעשי מה שאת רוצה." "אה, אני אעשה. עכשיו, תמהרי ותחזרי אל האדמוני הסקסי הזה. הוא צופה בך בעיניים מז*נות מאז הרגע שעזבת את הבריכה ובאת לכאן." מסובבת את ראשה, היא הציצה בו, דוחפת את המשקפיים שלה מעט לפני שנופפה לו לשלום קטן. "הוא חמוד, הא?" "כן, הוא," עניתי. "אבל הוא יותר הטעם שלך, אז תהני. אני אתפוס גבר אחר בפעם אחרת. אני מרוצה לעת עתה." "בסדר, בסדר," היא חייכה. "אל תגידי שלא ניסיתי." מסתובבת על רגליה, היא דילגה לעבר הגבר האדמוני שמשך אותה לבריכה. קולה המצחקדד הדהד באוויר כשנרגעתי בחזרה לאזור הנוחות שבו הייתי לפני שהיא הגיעה. עם זאת, ללא אזהרה, דמות אחרת תפסה את מקומה, וזו הייתה של גבר היספני בנוי אלוהי עם סדר יום ברור בראשו. "ובכן, שלום לך יפהפייה." הרמתי גבה, נתתי לעיניי לסרוק אותו לפני שאנחה נמלטה ממני. "לא." "לא?" "כן, לא," נחרתי. "תראי, אני לא יודעת מה טאלי סיפרה לך, אבל אני לא מעוניינת, בכנות. אני רק רוצה לעשות את הדבר שלי ולשכב ליד הבריכה, להירגע." "היא אמרה לי שאת משחקת אותה קשה להשגה. אני אוהב את זה באישה." אוי, לעזאזל. הוא טיפש? "לא, אני לא סוג האישה שמוליכה גבר שולל. אני באמת לא מעוניינת... אני מצטערת, לא שמעתי את שמך..." "אלחנדרו," הוא ענה. "מה יכול להיות שמך?" "השם שלי?" השאלה לוותה בצחוק כשנענע בראשו. "זה... אני לא מעוניינת." לא ניסיתי להיות כלבה, אבל גם לא התכוונתי להסתובב סביב השיח. גדלתי עם הפילוסופיה שעדיף להיות ישירה ולעניין. אלחנדרו בהה בי לרגע בחוסר אמון כשנטיתי את ראשי, סקרנית לגבי תגובתו. אבל בהלם, הוא פשוט חייך. "אני אוהב את זה," הוא טען כשניסה להישען קרוב יותר, עיניי התרחבו כשזזתי במהירות לאחור וקמתי ממושבי. הוא באמת ניסה להתחיל איתי? "סליחה, אבל אמרתי לך שאני לא מעוניינת," נזפתי כשחטפתי את הדברים שלי ועשיתי את דרכי במהירות פנימה. לחשוב שטאלי באמת שלחה את הבחור הזה לפגוש אותי. דוחה. "בקה, מה קרה?" קראה טאלי ממקום שהייתה בבריכה. "אל תהיי ככה." אל תהיי ככה. היא רצינית לעזאזל עכשיו? בלי לומר מילה, סגרתי את הדלת למטבח מאחוריי. הסרתי את כובע השמש רחב השוליים שלבשתי, והנחתי אותו על הדלפק, נשמתי נשימה עמוקה. "אני לא מאמינה–" "לאן את הולכת, יפהפייה?" אמר אלחנדרו מאחוריי תוך כדי סגירת הדלת. מסתובבת על רגליי, צפיתי בו מעד בדרכו אליי. היה ברור עכשיו שהבחור הזה שתה, ומאופן ההסתכלות שלו עליי, הוא רק רצה דבר אחד. "תראה, אני אומר את זה יותר לאט בשבילך, כדי שתבין. אני לא מעוניינת, בכנות." צחוק עזב את שפתיו כשהלך לעברי. "את לא צריכה לשקר." "אני יכולה להבטיח לך שאני לא משקרת," עניתי, מתרחקת ממנו. "עכשיו, בבקשה פשוט תעזוב אותי בשקט." "לעזוב אותך בשקט?" הוא צחק שוב. "נשים מייחלות להיות בנעליים שלך. אני אחד הגברים הרווקים המבוקשים ביותר במיאמי..." "בבקשה, תפסיק!" צעקתי עליו כשדחק אותי למקרר. ליבי דהר, וכפות ידי היו לחות. הדבר האחרון שרציתי היה להיות במצב הזה, אבל באותו הזמן, לא רציתי לתקוף את האיש. רק רציתי שהוא יעזוב אותי בשקט. "אני חושב שאת סתם מפחדת. שמעתי על האקס שלך, ואני מבטיח שלא אפגע בך." האם האיש הזה רציני לעזאזל?! "איך אתה מעז?!" צעקתי כשניסיתי לזוז סביבו. "אתה אפילו לא מכיר אותי, ואין לך שום זכות לומר לי דברים כאלה." תופס את זרועי, אלחנדרו דחף אותי אל הדלפק, מצמיד אותי בגופו. ידעתי בדיוק מה עובר לו בראש, אבל לא הייתה שום דרך שאתן לזה לקרות. חושבת מהר, הרמתי את ברכי ודפקתי אותו בין רגליו. "יא כלבה מז*נת!" הוא שאג כשידו עלתה, מצלצלת על פניי. הוא היכה אותי, והייאוש שלי לברוח הפך לממשי עוד יותר. "תעזוב אותי!" צעקתי, בתקווה שמישהו יבוא להתערב. לא רציתי להיות האישה שהותקפה מינית במסיבה כי אף אחד לא שם לב שהיא נעדרת. "תפסיקי, תפסיקי." הוא צחק כשנאבקתי נגדו. "תפסיקי להילחם בי, מי אמור. תני לי להראות לך איך לאהוב שוב. אני אסלח לך על מעשייך לפני רגע." "תרד ממני לעזאזל!" צעקתי כשידו באה על פי. "אוי, בייבי, נו באמת—" הוא התנשף. "אני יודע שאת רוצה את זה." "מה לעזאזל קורה פה?" נזף ג'יימס כשנכנס למטבח. אלחנדרו הסתובב, מביט מעבר לכתפו, ולעג. "תתעסק בעניינים שלך, זקן." היה ברור שהילד הזה לא ידע מי ג'יימס, אבל עם האופן שבו עיניו של ג'יימס הצטמצמו ואגרופיו נקמצו, יכולתי להגיד שהוא עמד לגלות. "סליחה?" לעג ג'יימס, "אני חושב שאתה צריך לעזוב... עכשיו." מצאתי את עצמי זהירה לגבי האופן שבו דיבר ג'יימס, והייתי נשבעת שגם הבחור הזה היה. עם זאת, זה לא היה המקרה. "שמעת אותי..." לפני שאלחנדרו הספיק לסיים את המשפט שלו, ג'יימס תפס אותו בצוואר והביא אותו קרוב. "אני הבעלים של הבית הזה, ואם אתה לא עוזב עכשיו, אני אוודא שהעתיד שלך במיאמי נגמר. אתה מבין אותי?" פחד הסתחרר בי כשצפיתי בסצנה מתפתחת. אלחנדרו נתלש מגופי, וכשהוא היה, נפלתי על ברכיי על הרצפה, מנסה לתפוס את נשימתי ולהרגיע את ליבי הדופק. אם ג'יימס לא היה מתערב, אלוהים יודע מה היה קורה. אלחנדרו היה הרבה יותר גדול ממני, וכבר התקשיתי להילחם בו. שני הגברים נאבקו במטבח עד שהגיעו אנשי האבטחה, וג'יימס דאג שיזרקו אותו מהבית. הוא היה המושיע שלי כשאיש לא היה בסביבה. לי ולטאלי יהיו מילים רציניות על זה. לא האמנתי שהיא חשבה שהבחור הזה מתאים לי. הוא היה כל מה שאני מתעבת בגבר, ועוד הרבה יותר. "את בסדר?" שאל ג'יימס, מוציא אותי ממחשבותיי. עיניי פגשו לאט את שלו כשנשימתי נתקעה בגרוני. דרך כל מה שעברתי זה עתה... הוא עצר את נשימתי והצית את גופי.