יומיים. במשך יומיים התחמקתי ממנו, ונעשיתי עצבנית יותר מיום ליום. לא ידעתי איך להתמודד איתו אחרי מה שקרה לי ביום השני. העימותים עם אלחנדרו היו טראומטיים במובן מסוים, כן, אבל יותר מזה התביישתי שג'יימס ראה את זה. הזיכרון של איך הוא עטף אותי בזרועותיו שלח תחושה חמימה בכל גופי. הריח של הבושם הגברי שלו נשאר במוחי כשהוא הניע את אצבעותיו על עורי. אהבתי כל רגע, ובכל זאת, ידעתי שאני לא יכולה להיות איתו. קול פתיחת הדלת הקדמית משך אותי ממחשבותיי, וכשהבטתי החוצה מהחלון, ראיתי את ג'יימס הולך למכוניתו. שערו הכהה היה מסודר בצורה מושלמת, והחליפה שלושת החלקים הצמודה לגופו הראתה את השרירים המפוסלים שהסתיר מתחתיה. פאק, הוא מהמם. כאילו שמע את מחשבותיי, עיניו מכוסות המשקפיים הביטו לעברי, וחיוך עלה על שפתיו כשהוא הסתובב לאט ונכנס למכוניתו. לראות אותו הולך היה אכזבה, אבל גם אנחת רווחה. נשימה כבדה נפלטה משפתיי, עצמתי את עיניי, נהנית מהעובדה שנמלטתי מעוד בוקר איתו. עוד בוקר שבו שתיקה מביכה תמלא את החלל בינינו, ואני אשקול אלף מילים שרציתי לומר אך לא היה לי אומץ. אבל אז, אולי זה מה שהוא רצה. כל המצב היה יותר ממבלבל, והייתי צריכה למצוא דרך לפתור את הסכסוכים שלי. "רבקה?" קולה של טאלי קרא מהדלת הסגורה שלי, מושך אותי בחזרה להווה. עיניי נדדו לעבר הדלת. "אה-כן!" קראתי בחזרה. "בואי, אני בדיוק מתחילה להתעורר." הדבר האחרון שרציתי היה שהיא תדע שהסתכלתי על אבא שלה במבט חודר. גם אם המחשבה הזאת קצת ריגשה אותי. אלוהים, מה לעזאזל לא בסדר איתי לאחרונה? כשהדלת נפתחה, חייכתי, מנסה להיראות רגועה. גבותיה של טאלי הורמו מעט כשהיא בהתה בי עם רמז של שעשוע בקצה שפתיה. "מה את עושה?" "שום דבר, למה?" עניתי במהירות, לא מנסה להיראות מובנת מאליה. "כי את נראית כמו ילדה שנתפסה עושה משהו שאסור לה לעשות. אני מתכוונת, לא ראיתי אותך נראית ככה מאז מחנה הקיץ." גלגלתי את עיניי, נאנחת, יודעת בדיוק על מה היא מדברת, אבל לא רוצה לחיות מחדש את הזיכרון הזה. עדיין כעסתי עליה. "אמרתי שום דבר. מה רצית?" "אה-הא." היא נאנחה, מנענעת בראשה. "אז, חשבתי שאולי נלך לחוף היום." היא רצינית? אחרי היום השני... "אני לא יודעת. אני עדיין לא מרוצה ממך לגבי היום השני." בוהה בה, ראיתי את האשמה בעיניה. היא לא התכוונה שאלחנדרו יתנהג ככה כלפיי, וכשהיא גילתה את האמת, היא לא יכלה להפסיק להתנצל. "אמרתי לך שאני מצטערת, רבקה. בבקשה אל תתני לזה לבוא בינינו." "בחור, הוא ניסה לתקוף אותי מינית. תודה לאל שאבא שלך היה שם כדי לעצור אותו." לעגתי בזמן שהסתובבתי בחדר, אוספת את הבגדים שפיזרתי מסביב. "אני יודעת, ואני מצטערת," היא התחננה. "הוא לא תקף אותך אבל... אז, זה דבר טוב, נכון?" "טאלי!" נזפתי. "לא משנה אם הוא עשה או לא עשה. זה היה העיקרון של העניין. התעלמת ממה שאמרתי לך וניסית לדחוף אותו עליי בכל מקרה. זה היה דפוק." "את מגזימה—" נעצרתי במקומי, בוהה בה בתדהמה, "את רצינית עכשיו?" "רבקה—" "לא!" נזפתי שוב. "את רצינית עכשיו עם התגובה הזאת? כי הנערה שהכרתי פעם לעולם לא הייתה מתנהגת ככה. מאז שההורים שלך התגרשו, הפכת לאדם אחר." פה פעור ועיניים פעורות לרווחה, היא בהתה בי, חסרת מילים. היא ידעה שאני צודקת. לא היה מה להתווכח עם מה שאמרתי, כי היא השתנתה. כשלעיניה התמלאו דמעות, הרגשתי אשמה אוכלת את ליבי. "איך את יכולה להגיד את זה?" "טאלי, את יודעת שזה נכון." "זה לא," היא בכתה. "אני עדיין אותו אדם שתמיד הייתי. למה את חושבת שהשתנתי?" "אה, כי השתנית," לעגתי כשהצלבתי את זרועותיי על חזי. "את ממש הפכת לאדם אחר." אביה ניסה לגרום לה ללכת לראות יועץ במשך שנים, אבל גאווה ארורה, היא סירבה לא רוצה לטמא את תדמיתה החברתית הגבוהה. מנענעת בראשה, היא סירבה להאמין לי, "לא, לא השתנתי. בבקשה תני לי להוכיח לך את זה." לוקחת נשימה עמוקה, ניסיתי לעבור את ההכחשה שלה. אולי דיברנו על זה עכשיו. אוכל לעזור לתקן אותה. אולי טאלי תתעורר לעזאזל סוף סוף. "אז, החוף?" חיוך נפל על שפתיה כשהיא הנהנה. "כן, תסלחי לי ותבואי?" לוקחת רגע לחשוב על זה, נאנחתי בהנהון כשהלכתי נגד שיקול דעתי. "בסדר. אנחנו יכולות ללכת." הייתה לי תחושה שאולי אתחרט על זה אחר כך, אבל אז ההחלטות שלי אף פעם לא היו חכמות במיוחד כשזה הגיע לנערה הזאת. הייתי צריכה ברצינות ללמוד להגיד לה לא. צווחת בהנאה על תגובתי, היא זרקה במהירות את זרועותיה סביבי וחייכה. "כן! תכיני את התחת שלך. אנחנו יוצאות בעוד עשר דקות." לפני שהספקתי למחות על כמה זמן לפני שאנחנו יוצאות, היא הייתה מחוץ לחדר השינה שלי כדי להתכונן בעצמה, בזמן שנשארתי להרהר בשיחה במוחי. אולי לחזור למיאמי לקיץ לא היה הרעיון הכי טוב. מצד אחד, התמודדתי עם טאלי וחוסר השכל הישר שלה, ומצד שני, התמודדתי עם אביה ג'יימס, והדברים החוטאים שרציתי שהוא יעשה לי. אם לא אזהר, אני הולכת ליפול לתוך בור הארנבת בדיוק כמו אליס. ******** ארבע שעות לאחר מכן, והרבה משקאות על החול, טאלי ואני מעדנו דרך הדלת הקדמית, צוחקות על הדברים שראינו במהלך היום. היה נחמד לבלות זמן כזה עם טאלי, בהתחשב בהבדל שנתקלנו בו במהלך השנים האחרונות. במיוחד אחרי הוויכוח שהיה לי ולה מוקדם יותר באותו בוקר. "אז, קתרין רוצה ללכת לקניות אחר כך ולקחת קפה. את רוצה לבוא?" טאלי עצרה בראש המדרגות ובהתה בי כשהיא סובבה את מפתחות המכונית שלה סביב אצבעה. היא לא הייתה צריכה לנהוג אם היא שתתה, אבל היא לא הייתה מקשיבה לאף אחד מלבד אביה. לצערי, הוא לא היה כאן. "אה—" היססתי, חושבת על זה, "אני חושבת שאני אוותר בכנות. אני רוצה להתקשר לאבא שלי ולהתקלח. את לכי, ותהני." נראה היה שעיניה החליקו מעליי לרגע לפני שהיא משכה בכתפיה, והוציאה את הטלפון שלה. "בסדר אז." לא יכולתי שלא לתהות אם היא באמת התעניינה שאבוא, אבל כשהיא הלכה לחדרה והחליפה את בגדיה, קיבלתי את העובדה שזה פשוט מי שטאלי הייתה. כל כך הרבה לנסות לעזור לה. בטני רעבה ברעב כשדרכתי לחדרי. לא אכלתי ארוחת ערב, והטבח, ג'יימס, מזמן הלך. "טייק אוויי, זהו," אמרתי לעצמי כששלפתי את הטלפון שלי מהכיס והזמנתי משלוח לפני שעשיתי את דרכי לעבר השידה שלי בחיפוש אחר בגדים נוחים יותר. "בסדר, אני בחוץ!" טאלי קראה לי כמה רגעים לאחר מכן כשהיא ירדה במדרגות. "תתקשרי אליי אם תשני את דעתך!" "אעשה זאת." צחקתי, מגוללת את עיניי על התנהגותה. לא הייתה שום דרך שאצא בקרוב. הדבר היחיד שרציתי לעשות היה לתת למים החמים לרוץ על עורי ולנסות להסיח את דעתי מכל מה שקרה במהלך הימים האחרונים. במיוחד ג'יימס. נכנסתי למקלחת, ניסיתי להדוף את המחשבות שהוא יצר. עם זאת, זה לא היה קל כמו שציפיתי. המחשבה על גופו המחוספס והחתוך היטב נצמד אליי שלחה תחושות לליבי שלא יכולתי להתמודד איתן. אצבעותיי ליטפו בעדינות את הבלוטה הרגישה בין רגליי, ועם כל ליטוף, זה הביא אותי קרוב יותר לקצה. "ג'יימס—" נאנחתי בעדינות כשהתפרקתי לאט לאט על אצבעותיי. המחשבה על שפתיו השמנמנות כנגד שלי הייתה מפתה. מוחי חלם על הזקפה הארוכה והעבה שלו לוחצת דרך קפלי העור שלי כשהוא שולט בי הודף ללא רחם. לא הייתה דרך לעצור את הדימויים כשהם התחילו, וההנאה שצמחה בבטן שלי גדלה כמו אש משתוללת עד שהתפוצצתי בבכי של הנאה. המים החמים שוטפים את עקבות המעשה מעורי כשהחיוך עולה על שפתיי. רציתי אותו, וידעתי שזה טאבו, אבל לא היה לי אכפת. לפחות לא חשבתי שאכפת לי. עד שסיימתי לחקור את עצמי, המים רצו קרים. תופסת את המגבת הלבנה והרכה מהמתלה, עטפתי אותה סביב גופי ובדקתי את הטלפון שלי עבור משלוח האוכל שציפיתי לו. נותרו לי רק חמש דקות עד שהוא יגיע, והמחשבה גרמה לבטני לרעום בציפייה. הייתי גוועת ברעב. זורקת עליי כתונת לילה שחורה, העברתי את המברשת בשיערי בדיוק בזמן לשמוע את צלצול הפעמון. כיביתי את אור האמבטיה, דילגתי במורד המדרגות וקפאתי במקום. פנים שלא ציפיתי להן עמדו בתחתית, מחזיקות את שקית הטייק אוויי שלי. ג'יימס. אוי, שיט. "רעבה?" הוא חייך, מחזיק את השקית. "אמ—" הנהנתי, יורדת את השלבים האחרונים. "כן… קצת." היסוס זרם בינינו כשהוא הושיט לאט את השקית שאקח. אבל כשאצבעותיי הושטו, שלו נגעו בי וצמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי. "את מתחמקת ממני, רבקה." מילותיו מחזירות אותי למציאות. "אני-אני לא." ניסיתי להתחמק ממנו, אבל לא רציתי שהוא יחשוב ככה. המצב שלנו כבר היה מביך, כי כמה שרציתי להתחמק ממנו. גם רציתי שהוא יכופף אותי על המדרגות האלה ויזיין אותי עד שלא אוכל לעמוד. שתי ההחלטות היו מבלבלות באותה מידה, אבל אם לא אזהר, התאווה תשיג את העליונה. "כן, היית," הוא צחק. "בכל פעם שניסיתי לתפוס אותך… היית נעלמת." הוא התקרב אליי צעד אחד, ולא יכולתי שלא לסגת. הדרך העדינה שבה גופו נע הניעה אותי, וזה היה יותר ממובן אם לא אבדוק את עצמי, אהפוך ללא יותר ממגוחכת בנוכחותו. "מה אתה רוצה?" לחשתי, עיניי סורקות אותו כשאני צופה בחיוכו הלבן מאיר את גרם המדרגות המוצל. "שום דבר, רק הייתי הולך לטפל בזה…" הוא הושיט יד למעלה, הוציא משהו מחוט שיער התלוי ליד פני לפני שתחב בזהירות את החוט מאחורי אוזני. "הנה." נשימתי נעתקה בגרוני מהפעולה הפשוטה. זה היה מתוק, ובכל זאת, הרגשתי שהוא מסתיר משהו. "תודה." התשובה הלחושה עזבה את שפתיי כשאצבעותיו הרימו בעדינות את סנטרי, ואילצו אותי להסתכל לו בעיניים. "את אף פעם לא צריכה להודות לי, רבקה. בכל פעם שאת צריכה משהו... כל מה שאת צריכה לעשות זה לבקש. את יודעת איפה המשרד שלי. אני אעזור לך בכל דרך שתרצי." ההצהרה הרגישה כל כך חוטאת, אבל הרגשתי שאני קוראת יותר מדי לתוכה. הוא סתם היה נחמד. הוא לא באמת רצה אותי… נכון?