נומי הקטנה הבחינה אז בכמה מלצריות, שכל אחת מהן אוחזת במגש כסף עמוס מעדנים משובחים, צועדות לכיוונן. הייתה לה תחושה שהן הולכות לשולחן שלהן. מוניק זנדר שמה לב אליהן גם כן. ואכן, המלצריות ניגשו אליהן ועצרו ליד שולחנן לפני שהורידו מגש אחר מגש על השולחן. השולחן הקטן שלהן התמלא עד אפס מקום במגוון מעדנים. אפילו הילד מהשולחן הסמוך היה המום. הוא ביקר במסעדה הזאת פעמים רבות, אבל אביו מעולם לא הזמין לו כל כך הרבה קינוחים. חלקם היו אפילו בלעדיים שהוא מעולם לא ניסה קודם. מוניק הייתה כל כך המומה שהפה שלה נפער לרווחה. היא הזמינה רק פנקייק מנגו ושייק תותים קטן. היא לעולם לא יכלה להרשות לעצמה את כל אלה. "בטח יש כאן טעות, אני לא הזמנתי את זה," מוניק קמה מיד. "הזמנתי רק פנקייק מנגו ושייק תותים." אישה יפה עמדה מולן במדים שונים מאלה של המלצריות האחרות. נראה שהיא הייתה מנהלת המסעדה עם הבגדים המהודרים שלה. היא הניעה את גופה מעט קדימה בנימוס ושמרה על חיוך חם, "אלה כבר שולמו על ידי ג'נטלמן." "איזה ג'נטלמן זה היה?" מוניק הביטה במושבים מולה, היא הייתה אובדת עצות. היא לא זכרה שהיא מכירה ג'נטלמן עשיר ונדיב כזה. "הוא בדיוק עזב," ענתה המנהלת בכבוד. היא לעולם לא תוכל להתעלם מהוראות היו"ר מור. מוניק הביטה לעבר הכניסה וראתה דמות מעט מוכרת. "זה הוא!" לדמותו הגבוהה והחסונה הייתה אלגנטיות טבעית. אדם אחד הופיע במוחה של מוניק. "אבא!" נומי הקטנה הבחינה בו גם כן וקראה. הדמות שלו נראתה בדיוק אותו הדבר בחלומות שלה. זוויות שפתיה של מוניק התעוו כשהיא צרחה בתוך תוכה. 'הוא לא אבא שלך!' היא הניעה את עיניה לעבר המלצריות, כולן הביטו בה במבט מוזר. היא הייתה כל כך נבוכה שהיא לא ידעה אם לעמוד או לשבת. אז היא הביטה בנומי הקטנה שגם היא הביטה בה, עיניה הגדולות והבהירות נצצו מאושר. מוניק, שלא רצתה לפגוע בבתה, החליטה לא להשיב. אז היא שמרה על ראשה נמוך והתיישבה במבוכה. מנקודת המבט של האחרים, נראה היה שמוניק מאשרת זאת. המלצריות היו כולן כל כך המומות כאילו מוניק הטילה פצצה, הן הסתכלו עליה עכשיו בכבוד רב יותר מבעבר. כולל המלצרית המרושעת הקודמת. "את הגברת והבת של היו"ר מור? אתן ממש צנועות! עם זאת, היופי והאלגנטיות שלכן היו ברורים כמו יום!" אמרה המלצרית המרושעת בצחוק מגושם, מנסה להתחנף למוניק. 'האישה המרופטת הזאת שמולי היא האישה של המאסטר הצעיר מור! אני חייבת להיות עיוורת! אני ראויה לסטירה מעצמי.' ממה שהיא שמעה, היו"ר מור לא התעניין בנשים ולא היו חדשות על כך שהוא התחתן בכלל. אולי היא הפילגש שלו? אפילו יש להן בת! זה לא משנה. כיו"ר קבוצת מור, היו"ר מור היה רווק יהלום מצטיין עם רקע משפחתי מצוין. כל אדם המעורב איתו נחשב לאישיות חשובה מאוד. הוא היה גאון מלידה בניהול. הוא השתלט על קבוצת מור בגיל צעיר מאוד והיא התרחבה במהירות תחת ניהולו. הקבוצה התרחבה לתעשיות אחרות כמו בידור, פיננסים, נדל"ן, תעשיית הקולנוע וכן הלאה. הוא היה מאחת מארבע המשפחות הגדולות ביותר בבי סיטי. "לא... היו"ר מור..." מוניק לא ידעה מי זה היו"ר מור אז היא היססה להסביר. "נכון, הוא אבא שלי." נומי הקטנה הרימה את ראשה בגאווה ואמרה. היא מעולם לא ראתה את אמה מקבלת כבוד כזה קודם לכן. נומי הקטנה ידעה שאליטה נאה כמוהו תהיה התאמה מצוינת לאמה. אמה נאבקה הרבה תוך כדי גידולה, היא ראויה למישהו שיכול להגן עליה. איך נומי הקטנה יכולה להיות כל כך צדקנית? מוניק הייתה חסרת מילים. מוניק בהתה במלצריות במבוכה והבינה שהן עדיין עומדות מולה מתוך נימוס. היא קמה ואמרה, "אתן יכולות ללכת." 'רק תניחו לנו!' המלצריות השתחוו בכבוד לפני שהן עזבו. מוניק סוף סוף יכלה לשבת אחרי שהמלצריות עזבו. יהיה חבל לא לאכול את האוכל מכיוון שהוא כבר שולם. נומי הקטנה כבר סיימה צלחת כשמוניק רק התחילה להיות רעבה. "אמא, תנסי את זה. זה טעים," נומי הקטנה הניחה פטיפור מול מוניק. מוניק גרדה חתיכה קטנה מהעוגה עם מזלג והכניסה אותה לפיה, היא נמסה לה בפה כמו חלום. הייתה לה מתיקות חלבית חזקה אבל היא לא הייתה שמנונית בכלל. בתוך מזראטי כחולה. הנרי מור השתרע במכוניתו ונח בעיניים חצי עצומות, שפתיו האטרקטיביות היו מהודקות זו לזו מתוך הרגל. הפרופיל שלו היה ללא רבב להפליא כמו גילוף מופתי. הוא נראה יהיר ומתוחכם. הוא הקש באצבעו על רגלו בקצב קבוע כשחשב על האישה מלפני כן. הנרי סעד במסעדה במקרה. הוא ישב ליד החלון למעלה בחדר פרטי, והבחין במוניק שניסתה להיכנס למסעדה. המלצרית לעגה להן בבירור על כך שהן לא מתאימות לסביבה, אך היא התעקשה בנחישות. ואז המלצרית הובילה אותה לשולחן קטן בפינת המסעדה בפנים לא מרוצות. נראה שהילדה הקטנה הייתה חכמה שניסתה לבקש מאמה לעזוב, אבל אמה התעקשה להישאר. גבותיו המקומרות בקרירות של הנרי התקמטו יחד כשראה זאת. איזו אישה חומרנית. היא התעקשה לאכול במסעדת יוקרה למרות שהיא בקושי יכלה להרשות זאת לעצמה! הוא ראה אותה דפדפת בתפריט והזמינה רק קינוח ושתייה. הוא ניחש שאלה היו בשביל הילדה הקטנה, לא בשבילה. אז הוא ראה את הילדה בוהה בקינוחים על השולחן הסמוך בקנאה. אחר כך, היא השיבה לילד בצורה מקסימה. הוא ריחם על הילדה. הוא לא יכול היה שלא לקרוא למלצרית. "מאסטר צעיר מור, האם יש משהו שאתה צריך?" המלצרית ניגשה מיד והתכופפה קדימה. מאסטר צעיר מור היה האורח החשוב ביותר שלהם! "שלחו את הקינוחים החדשים ביותר שיש לכם לשולחן הזה." קולו היה עמוק אך מגנטי, בדיוק כמו צ'לו. המלצרית הביטה ולא האמינה למראה עיניה, היא תהתה אם היא מסתכלת על השולחן הלא נכון. אישה צעירה וילדה ישבו שם והן היו לבושות בפשטות, הן נראו אפילו גרועות יותר מהמלצרים. הן בלטו כמו כאב אגודל במסעדת היוקרה. 'למה היו"ר מור שולח קינוחים לשולחן הזה? מי האישה הזאת?' "זה עם האמא והבת?" המלצרית לא יכלה שלא לבקש אישור. "כן." הטון שלו היה קר והבעתו הייתה אדישה. מכיוון שהאישה הזמינה רק קינוח ושתייה, היא בטח לא תכננה לאכול. הוא פשוט שלח שולחן שלם של קינוחים כדי שהן יוכלו לאכול עד שבעה. המלצרית השתחווה והתרחקה בזהירות מכיוון שהיא לא העזה לשאול יותר. גם אם היו"ר מור הורה להם לשלוח את האוכל לקבצנים, הם עדיין היו נענים. הם הכינו שולחן שלם של הקינוחים הטובים והטריים ביותר והביאו אותם.