"אנחנו הולכות לבקר את דוד-רבא שלך מאוחר יותר. אמא קנתה את הצמיד במתנה לדודה-רבתא שלך, כי עבר זמן מאז שחזרתי לאחור." מוניק זנדר אחזה בידה השמנמנה של נומי הקטנה כשיצאו מחנות התכשיטים. "דוד-רבא?" עיניה הענקיות והנוצצות של נומי הקטנה על פניה השמנמנות התמלאו בסקרנות כשנעצה מבט במוניק. היא שמעה את אמה מזכירה אותו פעם או פעמיים, אבל היא מעולם לא פגשה אותו קודם לכן. "כן, דוד-רבא שלך הוא הדוד שלי. הוא קיבל אותי כשהייתי צעירה והתייחס אליי ממש טוב." מוניק הנמיכה את מבטה כדי לפגוש את מבטה של נומי הקטנה כשהסבירה בחיוך עדין על פניה החיוורות. לבה התמלא בחמימות כשחשבה על כמה טוב היה דודה אליה כשהייתה צעירה. נומי הקטנה נאנחה בפיה הקטן. אם הוא באמת התייחס אליה טוב, למה הוא מעולם לא ביקר? את אמה היה קל מאוד לרצות. "דוד-רבא היה זה שהתייחס אלייך טוב, למה את נותנת את הצמיד לדודה-רבתא?" נומי הקטנה רצתה להביע את דעתה שאמה צריכה להיות נחמדה רק לדוד-רבא שלה כי הוא היה זה שהיה נחמד אליה. היא יכולה פשוט להתעלם מהאחרים. נומי הקטנה הייתה ילדה אינטליגנטית והיא יכלה לנחש שהם הולכות לביתה של האישה המעצבנת לפני כמה לילות. "דודה-רבתא היא אשתו של דוד-רבא שלך, כמובן שאני צריכה להביא לה מתנה! היא הייתה טובה אליי גם כן." מוניק ניסתה לשכנע את נומי הקטנה הממורמרת, למרות שהיא הייתה מודעת היטב לאמת. דודה דאג לה בכנות ולכן הוא מעולם לא היה מקשה עליה. מצד שני, דודתה לא הייתה קשורה אליה והייתה לה פינה חמה ליבון זנדר. מוניק לא יכלה להבטיח שדודתה לא תהיה מרושעת אליה בהסתת יבון. היא לא רצתה שנומי הקטנה תסבול את זעמה מכיוון שהיא תהיה שם גם כן. הן המשיכו לערוך קניות לזמן מה. מוניק קנתה כמה פירות לפני שעזבה את הסופרמרקט עם בתה. נומי הקטנה עצרה בפתאומיות. מוניק הסתובבה כדי לבדוק את בתה והסתכלה לעבר המקום שבו היא הסתכלה. בעקבות מבטה, היא הסתכלה על מסעדה משובחת מולם. כמה ילדים נהנו מגלידה בחוץ בשמחה, הגלידה נראתה טעימה. נומי הקטנה המשיכה לעמוד שם כשהיא בוהה. ואז ליקקה את שפתיה שלא במודע כאילו היא אוכלת גם כן. מוניק רצתה לקחת את נומי הקטנה למקום נחמד לאכול בו מכיוון שהיא נדירה לקחת אותה לקניות. עם זאת, המסעדה הייתה ראוותנית מדי. הפנים של המסעדה היו מסוגננות באופן ייחודי וכל הלקוחות בפנים נראו כמו אנשים מהמעמד הגבוה על סמך התלבושות המפוארות שלהם. המלצריות במסעדה נשאו מעדנים מענגים על מגשי כסף. כל אחד יכול היה לרייר רק מלראות אותם. מוניק הייתה מבולבלת בפנים. היא עמדה שם והסתכלה לזמן מה. "אמא, בואי נלך. אנחנו יכולות להשיג קצת אוכל ליד הרחובות," נומי הקטנה משכה בשרוול של אמה. היא ממש אהבה את המעדנים, הם נראו כל כך מעוררי תיאבון, כאילו הם נמסים לה בפה. היא כמעט רירה רק מלראות אותם. עם זאת, היא הבינה שאסור לה לבזבז סתם את כספה שהרוויחה בקושי של אמה, מכיוון שאמה חוסכת כדי להשיג מכונית. למרות זאת, היא לא יכלה להזיז את רגליה כדי להתרחק כי האוכל נראה מענג. בהסתכלות על עיניה של בתה שנדלקו כשהיא בהתה בעוגות, מוניק הרגישה שלבה מתכווץ. בתה סבלה הרבה לצדה. "בואי נאכל כאן. בכל מקרה אין לנו מספיק כסף כדי להשיג מכונית. אני יכולה פשוט לקחת יותר בקשות בלילות הקרובים אחרי זה," מוניק הסתכלה על נומי הקטנה בחיוך. היא רצתה שהיא תהיה מאושרת ביום המיוחד שלהן בחוץ. "באמת? אני יכולה לאכול כאן?" שאלה נומי הקטנה, עיניה הבהירות קורנות בהתרגשות. היא הייתה ילדה חכמה למרות שהיא עדיין בת חמש. "כן." מוניק אחזה בידה של נומי הקטנה והלכה לעבר המסעדה עם שקיות המכולת שלה מלאות בפירות. "ברוך הבא-" המלצרית שבתחילה רצתה לברך אותן עצרה כשראתה את השתיים המרופטות נושאות שקיות מכולת. היא משכה את חיוכה וחייכה בלעג, "גברת, זו מסעדה יוקרתית. מסעדת המזון המהיר נמצאת במרתף." היא רמזה שהן נכנסו למקום הלא נכון, שהמסעדה לא הייתה מקום בשבילן. מוניק התביישה אבל היא הבטיחה לנומי הקטנה הבטחה, הן היו צריכות לסעוד שם. "סליחה, אנחנו סועדות כאן." מוניק הרימה את ראשה כדי להסתכל על המלצרית והתעקשה. המלצרית נענתה בחוסר רצון והובילה אותה למקום ישיבה במסעדה כדי שמראהן לא ישפיע על הלקוחות האחרים. היא חשבה שהן הולכות לברוח אחרי שהן יראו את המחירים בתפריט. המלצרית זרקה מרק ירקות על השולחן. מוניק לא הושפעה. היא נשאה את נומי הקטנה על ברכיה ובדקה את התפריט. לנומי הקטנה לא הייתה כוונה להטריד את המלצרית כשהיא הייתה עסוקה בבדיקת התפריט בהתרגשות והיא כבר הייתה רגילה שאנשים מזלזלים בה ובאמה. עם זאת, המחירים בתפריט היו יקרים מדי. זה יעלה לפחות 1000 יואן למנה, חלקם היו אפילו יותר מ-2000 יואן. מנה אחת תעלה למוניק משכורת של חודש. מוניק נבהלה. "הקינוח הכי זול שלנו עדיין יעלה שלוש ספרות. את יכולה להפסיק לדפדף בתפריט עכשיו, את לא תמצאי שום דבר שאת יכולה להרשות לעצמך," אמרה המלצרית בסיפוק כששמה לב שמוניק מדפדפת בתפריט כשלחייה סמוקות. נומי הקטנה משכה בידה של מוניק כשהיא עדיין הסתכלה בתפריט הקינוחים. "אמא, בואי נלך. זה בסדר אם נאכל במרתף. אני שמחה כל עוד את איתי." מכיוון שהאוכל שם אכן היה מעבר לתקציב שלהן, נומי הקטנה רצתה לעזוב עם אמה. אז, מלצרית אחרת נושאת פנקייק מנגו חלפה על פני נומי הקטנה והגישה אותו לילד שמן ליד השולחן הסמוך. הפנקייק נראה עסיסי עם קצפת טרייה עליו. נומי הקטנה לא יכלה שלא לבהות בו ולבלוע רוק. מוניק חיבקה את נומי הקטנה. "זה בסדר, אנחנו סועדות כאן." "בבקשה תזמינו כבר!" המלצרית כבר לא הייתה מרוצה מלשרת אותן והפכה ללא מרוצה עוד יותר לאחר שנאלצה לחכות זמן מה. "אנחנו ניקח פנקייק מנגו ושייק תות." מוניק הרגישה שלבה כואב לאחר שסיימה להזמין מכיוון שהפנקייק והשייק עלו יותר מ-100 יואן כל אחד. הן כבר הוציאו יותר מ-300 יואן על אלה, שהיו שווים להוצאות שלהן במשך שבוע. עם זאת, כשמוניק הסתכלה על מבטה הכוסף של נומי הקטנה, היא ידעה שזה שווה את זה. כמה קינוחים אחרים הוגשו לילד מהשולחן הסמוך. נומי הקטנה לא יכלה שלא להסתכל כשהקינוח שלה עדיין לא הוגש. כששם לב למבטה הכוסף של נומי הקטנה, הילד פלט לה פרצוף טיפשי והקניט אותה, "את רוצה את הקינוחים שלי?" 'תראו כמה הוא שחצן!' "לא, שמן." נומי הקטנה מתחה את לחייה המקסימות והשיבה לפני שפלטה פרצוף טיפשי בחזרה אליו. היא המשיכה להסתכל לעבר אזור ההגשה בלהיטות כשהיא קיוותה שהקינוח שאמה הזמינה יוגש בקרוב. ואז נומי הקטנה הבחינה בכמה מלצריות, כל אחת אוחזת במגש כסף מלא במעדנים מעודנים, הולכות לכיוונן.