הנרי מור פתח את דלת המכונית ויצא בלי לענות. תנועותיו היו חסרות מאמץ אך אלגנטיות. היה ברור שהוא לא אדם רגיל. הנרי מור עזב בחיפזון כיוון שהיה לו משהו דחוף. עלתה בו המחשבה שהוא ראה את העיניים האלה בעבר. "אבא!" נומי הקטנה התיישבה בפתאומיות. בעודה מבולבלת, היא ראתה דמות גבוהה כשעיניה נפקחו מעט ונראה היה לה כדמות אב במוחה. הדמות הזו עמדה זקופה ויציבה עם אלגנטיות טבעית. מוניק זנדר שמעה את הצעקה של נומי הקטנה והבחינה בהיסוס של הדמות העוזבת, לבה כאב מעט. ... בלוז בר, לפני חמש שנים. "את מדהימה שהתקבלת לאוניברסיטה הכי טובה כאן, אחותי. ההורים שלי מאושרים, במיוחד אבא שלי. הוא היה כל כך שמח שהוא היה משתמש במגפון כדי להשוויץ בך לשכנים אם הוא היה יכול, באמת גרמת להם להיות גאים." איבון זנדר עיקמה את שפתיה לחיוך על פניה העדינות. "איבון, רועש מדי כאן. בואי נלך הביתה!" מוניק זנדר קימטה את מצחה. היה רועש מדי בבר. איבון זנדר הזמינה אותה ואת חבריה לבר כדי לחגוג את קבלתה לאוניברסיטה. "אחותי, את לא ממש באה לברים, פשוט תנסי ותיהני קצת." איבון זנדר משכה את מוניק זנדר לשבת. "זה הקוקטייל המיוחד שלהם, הוא מתוק, הוא די נחמד." "אני לא שותה." מוניק זנדר הרימה מיד את ידיה כדי לסרב. אכן, היא מעולם לא שתתה. "נו באמת, אין בזה הרבה אלכוהול, את לא תשתכרי מזה. אל תהיי קוטלת שמחות." "בדיוק." האחרים הסכימו. מוניק זנדר קיבלה את הקוקטייל ושתתה אותו בלגימה אחת מכיוון שלא רצתה לאכזב את האחרים. זה היה אכן מתוק ונחמד. חברותיה של אחותה הרימו לה כוסית שוב ושוב. היא התחילה להרגיש סחרחורת לא נעימה אחרי כמה משקאות. "איבון, בואי נלך הביתה." הראש של מוניק זנדר הסתובב. "אמא תהרוג אותך אם תחזרי ככה. חבר שלי אמר שיש לו חדר למעלה, הוא לא שם עכשיו, כדאי שתלכי לנוח." איבון זנדר הרימה גבה, רמז לשעשוע בעיניה. "בסדר." מוניק זנדר קימטה את מצחה מכיוון שהיא היססה קצת. עם זאת, היא חשבה על ההשלכות של דודתה שתראה אותה ככה. יהיה לה מזל לצאת רק עם נזיפה, סביר להניח שהיא תגורש מהבית. "אני אקח אותך לשם." איבון זנדר מיהרה למשוך את מוניק זנדר לכיוון המעלית. למוניק זנדר לא היה זמן לחשוב. אחרי הכל, מוחה היה מטושטש. היא נתנה לאיבון זנדר להדריך אותה כשהיא הלכה אחריה בהלם. מוניק זנדר הושלכה על המיטה ברגע שהגיעה לחדר. היא הרגישה ממש לא בנוח; גופה היה חלש. "אתה מגיע בקרוב? אחותי בחדר 1201, תזדרז. אה, תזכור לצלם תמונות." מוניק זנדר עמדה לנמנם טוב כשהיא שמעה את קולה של איבון זנדר בהלם. היא התפכחה קצת מההלם. היא ניסתה כמיטב יכולתה להתיישב. היא לא יכלה להאמין למשמע אוזניה. ללא קשר אם מה שהיא שמעה היה נכון, כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו היה לברוח מהחדר. למרות שהקוקטייל היה מתוק, הטעם הלוואי היה די חזק. פיה היה יבש ומוחה לא יכול היה לתפקד יותר. זה היה כאילו נמלים אינספור זחלו מתחת לעורה, לא היה לה אנרגיה בכלל. מוניק זנדר אילצה את עצמה לקום והתנדנדה החוצה. כשפנתה למדרגות, היא יכלה לשמוע בהיסח הדעת קול גברי מחוספס, "איפה היא?" מפוחדת, היא זחלה במעלה המדרגות במהירות. היא איבדה את הכרתה טיפין טיפין. היא יכלה לחוש שמישהו רודף אחריה מאחור. היא התאמצה למשוך את עצמה למעלה והתקדמה במאמץ, תוך שהיא נתמכת על ידי דחיפה אל הקירות. היא נפלה לתוך פתח פתאומי. בתת מודע, היא סגרה את הדלת מאחוריה. היא נסוגה אל הדלת כשנשמה בכבדות. "יש כאן מישהו... מים... אני צריכה מים..." מוניק זנדר הניעה את ראשה והלכה קדימה כשהיא ממלמלת. היא הייתה צריכה מים לגרונה היבש. האורות בחדר היו כבויים, הייתה חשיכה מוחלטת. היא סובבה את רגלה בפתאומיות ונפלה קדימה. "אני צריכה מים..." הראש של מוניק זנדר הסתובב כמו משוגע. "הממ..." 'מה זה? זה כל כך מגניב, זה מרגיש נחמד.' "מי...?" נשמע קול קר וחמור. מוניק זנדר בקושי יכלה להבחין בזוג עיניים הדומות לעיני נשר בחושך. "מים? הממ, אני רוצה קצת מים. אני ממש צמאה." מוחה של מוניק זנדר היה מטושטש. עם זאת, הקרירות שהיא הרגישה הייתה מנחמת אותה, היא לא יכלה לעזור לעצמה... "..." האיש הבחין במצבה המוזר של הנערה. "חם... אני לא מרגישה טוב... תעזור לי..." מוניק זנדר איבדה את הכרתה. היא הרגישה נורא כאילו אלפי תולעים לעסו אותה. מישהו רצה לפגוע בה, ולא אחרת מאחותה. "בבקשה... אני צריכה קצת מים..." מוניק זנדר חזרה על כך כשיידיה החלו לגעת בחפץ הקריר מתחתיה. 'מה זה?' מוניק זנדר לא הייתה בטוחה לאן נפלה, אבל זה הרגיש כאילו אדם היה מתחתיה. היא רצתה לפקוח את עיניה כדי להסתכל, אבל החדר היה בחושך מוחלט. כשאיבדה את הכרתה, היא רצתה לקום אבל לא היה לה כוח. היא ניסתה לתמוך בעצמה בזרועה לפני שהתמוטטה שוב. האיש סגר את שפתיו בחוזקה כאילו הוא מנסה לעצור משהו. ואז, זה היה כאילו הזמן דילג קדימה. הבוקר הגיע. השמש זרחה דרך הווילונות. מוניק זנדר פקחה את עיניה לאט. גופה כאב כולו, היה ריח קריר באוויר. היא הסתכלה על סביבתה בבלבול, זו הייתה סוויטה גדולה. מוקפת בווילונות עבים, היא בקושי יכלה לראות את אור השמש. זיכרונותיה מהלילה הקודם הופיעו מחדש במוחה בהדרגה. בפאניקה, היא הפכה את הסדינים כדי לבדוק את עצמה. היא הייתה עירומה לחלוטין. היו לה חבורות בכל עורה הבהיר. היא עזבה את מאורת האריות רק כדי להיכנס למאורת זאבים אחרת מרצונה! מוניק זנדר רצתה לבכות אבל לא היו לה דמעות. היא קמה מהמיטה במהירות וברחה מהמקום. היא אפילו לא העזה להסתכל על האיש שלידה. היא רק זכרה את שפתיו הרכות הקרות ואת עיניו החדות דמויות הנשר. "אמא, זה אבא?" נומי הקטנה שאלה את מוניק זנדר כשנעצה מבט בדמות העוזבת. קולה העדין של בתה משך אותה חזרה מזיכרונותיה. מוניק זנדר הרפתה מגבותיה המקומטות, הסתובבה והסתכלה על נומי הקטנה באהבה. "אמא תעבוד קשה יותר כדי להשיג מכונית. כשזה יקרה. אמא יכולה לקחת אותך לטייל כל יום ונוכל לפגוש את אבא אז, בסדר?" מוניק זנדר חייכה קלות כשליטפה את ראשה של נומי. היא יכלה לדמיין את פניה המאושרות של נומי הקטנה כשהיא סוף סוף תוכל לפגוש את אביה. "בסדר." נומי הקטנה הרימה את ראשה והמצמצה בגעגוע. היא רצתה שיהיה לה אבא כמו לשאר הילדים והאיש ממש נראה כמו אבא שלה. "אם אנחנו לא יכולים למצוא אותו, אנחנו יכולים לבקש מהאיש עכשיו להיות אבא שלי, אמא? הוא ממש חתיך!" נומי סובבה את עיניה העגולות ושאלה. אם הוא יוכל להיות אבא שלה, שאר הילדים יקנאו בה כל כך. "בטח, כל מה שתגידי, בסדר?" מוניק זנדר הייתה משועשעת אבל הסכימה. איך מישהו כל כך חתיך יכול להיות הוא? הבעיה הייתה שלא היה לה מושג איך הוא נראה. רמז לחוסר אונים הבזיק בעיניה הבהירות. מוניק זנדר נתנה נשיקה קטנה על מצחה של נומי, "ילדה טובה, תישני עוד קצת, בסדר?" "כן, אמא." נומי החזירה נשיקה לאמה, התאימה את גופה הקטן לנוחות וסגרה את עיניה. כשמסתכלים על נומי הקטנה והחכמה שלה, לבה של מוניק זנדר היה חם. היא הניעה את מנוע המכונית שלה ונעלמה לתוך הלילה האינסופי. ... השמש זרחה דרך החלונות למחרת בבוקר ונחתה על פניה של מוניק זנדר. חיוך של אמא תמיד היה כל כך חם. "אמא, מה את מבשלת? זה מריח טוב." נומי הרימה את ראשה והסתכלה על אמה בעיניה הגדולות והעגולות, היא נראתה כאילו היא עומדת לרייר. "ביצת עין, האהובה עליך." מוניק זנדר צבטה את האף הוורוד והעגול של נומי הקטנה באהבה. "אמא, את הכי טובה! אוהבת אותך!" נומי הקטנה עיוותה את פיה הוורוד הקטן ושלחה למוניק זנדר נשיקה באוויר. "אמא צריכה ללכת לעבודה. אני אחזור בצהריים לבשל לך ארוחת צהריים נחמדה. אל תפתחי את הדלת לזרים, בסדר?" מוניק זנדר קיבלה את הנשיקה שלה בזמן שלקחה חתיכת בשר לנומי הקטנה. "בסדר." נומי הקטנה הרימה את קצוות פיה ויצרה חיוך מתוק. אמה הציקה לה על כך פעמים רבות עד שהיה לה את זה מוטבע במוחה עכשיו. עם זאת, היא הבטיחה.