"סטורמצ'ייס קיבלה את בקשתך." מוניק שמעה התראה מסטורמצ'ייס כשחשבה על האיש. היא בדקה את הכתובת, זה היה מריוט אינטרנשיונל. 'זה לא יכול להיות.' מוניק הסמיקה ולבה פעם במהירות. היא לקחה את הטלפון שלה והתקשרה. "שלום, כאן נהגת סטורמצ'ייס שלך. המכונית שלי כחולה עם מספר רישוי A2219. אני מגיעה בקרוב לכניסה של מריוט אינטרנשיונל. את יכולה לצאת עכשיו." "אה, בסדר," ענתה אישה לשיחה. קולה היה נעים. מוניק חשה הקלה מסוימת. איך היא יכלה לצפות שזה הוא? זה היה טיפשי. מוניק הייתה ממש מול מריוט אז היא הגיעה מיד. אישה צעירה ונאה ניגשה לאחר זמן קצר. היא הייתה עם איפור קל ולבשה חולצה לבנה עם חליפה בצבע לילך שהחמיאה לגזרתה הגבוהה והדקה. "את נהגת סטורמצ'ייס שלי?" היא שאלה את מוניק כדי לוודא. "כן, היי." מוניק חייכה אליה חיוך מתוק. האישה נראתה מוקלת כשנכנסה למכונית. "את ממש יפה," אמרה נומי הקטנה בקול מתוק כשבהתה באישה שנכנסה למכונית. האישה שמה לב רק לילדה הקטנה והחמודה שישבה במושב הקדמי. שפתיה הוורודות היו מעט נפוחות, לחייה העגולות והצביטות היו מסמיקות כמו תפוח בסתיו ועיניה השחורות הגדולות נצצו מתחת לריסים הארוכים והעבים שלה. היא נראתה כמו נסיכה קטנה מתוך ספר קומיקס. היא נראתה מקסימה במיוחד. "למה הילדה הקטנה והחמודה הזאת כאן?" שאלה לואיז לו מסקרנות. "אני מצטערת על זה, זאת הבת שלי. אני לא יכולה לסבול להשאיר אותה לבד בבית בלילה אז אני לוקחת אותה איתי. היא מותק, היא לא תפריע לך... בבקשה אל תכעסי..." מוניק נבהלה והחלה להסביר כי חשבה שהנוסעת שלה כועסת. 'בבקשה אל תגישי תלונה.' מוניק כבר קיבלה תלונה על זה פעם אחת. הבוס שלה כבר הזהיר אותה שהיא תאבד את עבודתה אם תקבל תלונה נוספת. "אני ילדה טובה," אמרה נומי הקטנה ברכות כשנענעה בראשה. ואז היא בהתה בלואיז ומצמצה בתמימות. "חחח, זה בסדר, אני בסדר עם זה. אני בעצם שמחה להיות באותה מכונית איתה," צחקה לואיז לו. "את לא הולכת לעשות לי משהו לא מוסרי מאחר ואת נהגת ואת עם ילדה." היא הייתה מודאגת לפני שנכנסה למכונית של מוניק כי פעם אחת היא נכנסה למונית של נהג גבר אחרי שסיימה לעבוד מאוחר. הנהג בתחילה החמיא ליופייה בצורה פלרטטנית, ואז הוא התחיל לשים את ידיו עליה. בהמשך, התנהגותו הפכה לבלתי נסבלת עוד יותר כשהם הגיעו לאזור מבודד. זה היה מזל שהיא הצליחה לברוח או שהתוצאה הייתה נוראית. היא עדיין הייתה קצת טראומטית אפילו כשחשבה על זה עכשיו. "מה?" שאלה מוניק בתדהמה, היא הייתה קצת מודאגת. "הייתה פעם אחת שלקחתי מונית אחרי שעבדתי שעות נוספות והבחור שאסף אותי היה ממש נבל. הוא אפילו ניסה לגעת בי. היה לי מזל שהצלחתי לברוח." ללואיז עדיין היה פחד מתמשך כשנזכרה במה שקרה. "האנשים האלה הם מטומטמים ארורים." מוניק התפרצה בכעס. היא זכרה איך השיחה של הנהגים בקבוצה עוררה אותה זה עתה. מוניק תיעבה גברים כמוהם. "בדיוק, הם חיות." לואיז חרקה שיניים בגועל כשחשבה על אותו גבר לא מוסרי מאותו לילה. "לא, הם גרועים מחיות..." לעגה מוניק. "פפפ!" לואיז פרצה בצחוק. "אכן, הם הגרועים ביותר." "מה השם שלך? אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך כל החיים!" שאלה לואיז בהתרגשות. "אני מוניק קסנדר, אני מרגישה אותו הדבר," ענתה מוניק. הייתה לה הרגשה שהיא פגשה חברת נפש. "נשמע נחמד! אני לואיז לו." "ואת נשמעת נגישה," ענתה מוניק בשנינות. היא רמזה שהיא אהבה גם את השם של לואיז. "אני אכן נגישה!" לואיז לעגה לעצמה ואמרה. "חחח!" מוניק התבדררה מהישירות של לואיז ופרצה בצחוק. היא חשבה שלמרות שלואיז הייתה יפה, היא לא הייתה גאוותנית בכלל. "את יכולה להתקשר אליי מתי שאת עובדת שעות נוספות אחרי זה ואני אאסוף אותך ממריוט. אני ממילא עושה משמרות לילה." מוניק שינתה את הנושא. "בטח, נשמע נהדר." לואיז הייתה יותר משמחה. היא לא צריכה לדאוג יותר מלפגוש סוטים! היא ביקשה את המספר של מוניק והתקשרה לטלפון שלה. ואז היא הזכירה לה לשמור את פרטי הקשר שלה כשהיא תחזור. "אני אעשה את זה ברגע שאסיים את המשמרת שלי," הבטיחה מוניק. השתיים שוחחו לאורך הדרך. לא עבר זמן רב לפני שהגיעו ליעד. "את יכולה לבקר אותי במריוט מתי שאת צריכה אותי, אני פקידת קבלה שם," אמרה לואיז בשמחה. "בסדר." גם מוניק שמחה. "ביי, דודה יפה." נומי הקטנה הושיטה את זרועותיה השמנמנות ונופפה. היא באמת חיבבה את לואיז. "ביי, תיזהרו בנות." לואיז נופפה לשלום. היא חיבבה את הילדה הקטנה מכיוון שהיא הייתה מקסימה ואינטליגנטית. לואיז שהתה באזור מרוחק בפרברים. הזמן חלף במהירות והיא הגיעה די מהר מכיוון שהייתה לה שיחה תוססת עם מוניק לאורך כל הנסיעה. נראה שנומי הקטנה ומוניק הן היחידות באזור. כמו כן, היה מאוחר אז לא היו מכוניות בסביבה. היה שקט במיוחד כשהעצים הנישאים הטילו צללים מרקדים בצד הדרך מתחת לאורות העמומים. משב הלילה הכה וגרם לעלים ללחוש. שביל הגישה היה ארוך וחשוך באופן מצמרר. "אמא, חשוך. אני מפחדת," אמרה נומי הקטנה ברכות. מוניק הייתה קצת מבוהלת. לא הייתה נפש חיה בחושך. היא הייתה קופאת אם צל היה מופיע משום מקום. "זה בסדר, נומי הקטנה. אני כאן ממש לידך." מוניק הסתכלה על בתה המפוחדת כשבעצם היא עצמה הייתה מפוחדת. "בואי נשיר שיר, בסדר?" מוניק ניסתה לעודד אותה והחלה לשיר. "נצנץ נצנץ כוכב קטן, איך אני תוהה מה אתה..." הפחד של נומי הקטנה שכך כשאמה שרה. ואז היא הצטרפה ושרה יחד. "נצנץ נצנץ כוכב קטן, איך אני תוהה מה אתה..." הן שרו את כל הדרך חזרה לעיר. מוניק ונומי הקטנה המשיכו לתת זו לזו מוטיבציה כשמוניק קיבלה בקשות רבות לנסוע מאזור העיר לפאתי העיר באותו לילה. ואז, הן חזרו הביתה מאוחר. ... קפה מנשן, היום השני. "סליחה," אמרה מוניק בחיוך תוך הסרת המסכה שלה כדי לחשוף את פניה החיוורות ושפתיה הוורודות. מוניק ניקתה את השירותים בשקיקה עם כלי ניקוי שונים בעוד סינדי לי, העובדת החלקית החדשה של בית הקפה, התאפרה בזוג עקבים גבוהים בטירוף. כרגע סטודנטית באוניברסיטת H, היא לקחה עבודה חלקית בבית הקפה. היא הייתה צעירה ויפה. היא נראתה אפילו יותר מקסימה עם האיפור המגדיל את העיניים ושפתיה האדומות הסקסיות. היא התאפרה בשירותים יותר מחצי שעה. מוניק כבר ניקתה כל אזור בשירותים, והשאירה רק את המקום שבו עמדה סינדי. סינדי הסתובבה ושמה לב שמוניק הייתה בלי איפור כמו אישה מבוגרת יותר. פניה העדינות השתנו להבעה יהירה. "את לא רואה שאני מתאפרת כאן?"