"הגורל הפגיש בינינו מחוץ לתקופות הסוערות..." הטלפון של מוניק זנדר צלצל כשהייתה עסוקה בעבודה. היא עזרה בבית קפה מפואר. לדודה הארייט שעבדה איתה היה יום חופש, כך שכל משימות הניקיון של שתי הקומות נפלו עליה לבדה. היא המשיכה לנקות כשהוציאה את טלפון הנוקיה הישן שלה כדי לענות לשיחה. "שלום, כאן מוניק זנדר ממנשן קופי. עם מי אני מדברת?" "מוניק, זאת אני, הדוד שלך." קול עדין וידידותי של גבר בגיל העמידה הגיע מהצד השני של השיחה, הוא היה מוכר אך רחוק בו זמנית. זה היה הדוד שלה, זפירוס זנדר! המומה, היא עמדה שם בלי להגיב, גופה כפוף מעט מהניקוי של הרצפה. למה הוא מתקשר אליה? עבר זמן רב מאז שדיברו לאחרונה. קרה משהו? היא חשבה על העבר שלה שלעולם לא אהבה לדבר עליו. היא שמרה הכל לעצמה כמו להחביא אותו בתחתית האוקיינוס. להורי מוניק זנדר היה נישואין מטרילוקליים, כך ששם המשפחה שלה היה מצד אמה. הוריה התגרשו כשהייתה קטנה והיא גדלה על ידי סבה. היא הייתה רק בת שמונה כשהוא נפטר. הוא הפקיד אותה בידי דודה, זפירוס זנדר, והוא התייחס אליה כמו לבתו שלו. הוא היה דמות האב העיקרית בחייה. עם זאת, קשר לא פתור נקשר בחזה שלה לאחר התקרית. בתו של דודה, איבון זנדר, רימתה אותה, וגרמה לה לאבד את בתוליה ולהיכנס להריון. היא זכתה לבוז מצד אחרים מאז. דודה כעס ואיבד את קור רוחו כשגילה שהיא בהריון בלי נישואין, והיא אפילו לא ידעה מי הגבר. "איך את יכולה להיות חסרת בושה כזו כשגידלתי אותך היטב? את מביכה אותנו!" זפירוס זנדר הזועם הטיח סטירה חזקה על פניה של מוניק זנדר. מוניק זנדר קיבלה את הסטירה ונפלה על הקרקע. לחיה הבהירה והעדינה התנפחה וראשה הסתחרר. "..." היא הגיבה רק לאחר זמן מה. היא התיישבה, התכרבלה בזרועותיה ובכתה בשקט. היא לא ידעה למה היא הייתה טיפשה מספיק כדי לבטוח באיבון זנדר וללכת אחריה לבר. איך היא יכלה להאמין לאיבון זנדר כשהיא תמיד צחקה עליה מאז שהיו צעירות? היא מעולם לא ציפתה שאיבון זנדר תהיה כל כך רעה. איך היא יכולה להסביר? האם דודה יאמין לה אם היא תגיד שאיבון זנדר רימתה אותה ללכת לבר, הציבה לה מלכודת ולקחה אותה לחדר במלון? זה לא משנה אם הוא האמין לה. זאת שהמוניטין שלה נהרס ויש לה תינוק היא היא. מוניק זנדר הייתה נסערת ביותר אבל לא היו לה פתרונות. היא נעצה את ציפורניה עמוק בכף ידה אבל לא הרגישה דבר. הקולות ששמעה היו מחרישי אוזניים. הם היו כמו פגיונות שדוקרים את ליבה. "את זולה כמו אמא שלך. את בושה לנו, איך נתמודד עם אנשים עכשיו?" אמה של איבון זנדר, שיבון זאק, ירתה במוניק זנדר מבט חודר וצחקקה. היא לא רצתה דבר יותר מאשר לגרש אותה מהבית באותו רגע. 'האם אני לא רגילה למילים האלה כבר?' מוניק זנדר שאלה את עצמה. למה זה עדיין כל כך כואב? היא תמיד חשבה שיש לה עור עבה כדי להדוף ולהתעלם מהערות כאלה. היא חשבה שהיא תהיה מרוצה כל עוד דודה עדיין אוהב אותה. איבון זנדר עמדה מאחורי הדלת, צופה במתרחש. סבה תמיד הגן על מוניק זנדר ונתן לה כל מה שהיא רצתה. מצד שני, לה נשארו רק השאריות שלה. כשמוניק זנדר הגיעה לביתה, אביה היה אדיב ואוהב גם כלפיה. מוניק זנדר חטפה את תשומת הלב של אביה שהייתה בעבר עליה. איבון זנדר לא הייתה מרוצה מכך, אז היא תמיד התעללה במוניק זנדר. זו הייתה הפעם הראשונה שאביה הכה את מוניק זנדר. זה היה מספק. זפירוס זנדר תמיד דאג למוניטין שלו ומוניק זנדר תמיד הייתה ילדה טובה וצייתנית. איך הוא לא יהיה שבור לב כשקרה דבר כזה? עם זאת, ליבו עדיין כאב כשראה אותה מתכרבלת ובוכה. "תפילה את הזבל הזה תוך יומיים." זפירוס זנדר הניד בראשו ופלט אנחה לפני שעזב. מוניק זנדר בהתה בדודה העוזב שלה בהלם כשדמעות ניגרו על פניה ללא שליטה. דודה קרא לתינוק שלה זבל במקום ממזר. האם זה אומר שהוא תמיד ראה אותה כזבל בתת מודע? הסיבה שהוא כעס הייתה שהיא ביישה אותו במקום להיות נסערת בגלל שניצלו אותה! לאף אחד לא היה אכפת אם היא נסערת או סובלת. העולם שלה התמוטט. היא הייתה כל כך חסרת אונים ומאובנת, אבל לאף אחד לא היה אכפת. אביה, אמה ועכשיו דודה כולם נטשו אותה. לא היה אף אחד בעולם שאהב אותה. איבון זנדר הייתה אפילו יותר נסערת כשאביה עזב ככה, היה ברור שיש לו נקודה רכה למוניק זנדר. היא הייתה בטוחה שאביה יהרוג אותה אם אותו דבר יקרה לה ובכל זאת אביה רק נתן למוניק זנדר נזיפה. 'היא לא כלום מלבד זבל שננטש על ידי הוריה והוכנס לבית שלנו!' מונעת מקנאה, איבון זנדר רצתה להתערב כדי לומר משהו. ואז, היא ראתה את מבט המוות של מוניק זנדר. מוניק זנדר רצתה לדקור את איבון זנדר ולחרוט את ליבה כדי לראות אם הוא שחור בצבע. היא הייתה בת דודה שלה! איך היא יכלה לעשות לה את זה? למרבה הצער, איבון זנדר הייתה בתו היחידה של דודה! איבון זנדר המשתאה נאלצה לחזור בה ממילותיה. עם זאת, היה לה חיוך יהיר על פניה. מוניק זנדר התנדנדה החוצה מהבית בלי מושג לאן ללכת. זה היה מסע ארוך והחיוך של איבון זנדר היה כואב ומסנוור אותה. היא עברה מהבית של דודה, נשרה מבית הספר ושכרה מקום בחוץ. היא הייתה רק בת 18, גיל צעיר מאוד. היו לה מחשבות על לעשות הפלה כי העתיד שלה מחכה אבל היא לא יכלה למצוא את הלב לעשות את זה. התינוק שלה היה כמו בשר על גופה שלה. למרות שהיא עדיין הייתה קטנה, מוניק זנדר יכלה להרגיש את נוכחותה בתוכה. זה היה קסום. לא היה לה אבא, אבל עדיין הייתה לה אמא! מוניק זנדר לעולם לא תלך בעקבות אמה, מירנדה זנדר. היא רצתה לאהוב את התינוק ברחמה בדיוק כמו שסבה היה. מבחינתה, דם סמיך ממים. התינוק היה המקור היחיד של מוניק זנדר למוטיבציה להישאר בחיים. מוניק זנדר החלה אז חיים חדשים של גידול הילד שלה תוך כדי עבודה. לאחר זמן מה, נומי הקטנה גדלה ומוניק זנדר הבינה שהיא כבר לא כועסת על דודה שלה יותר מכיוון שהוא נהג לטפל בה היטב. היא הבינה כעת שכל מה שהוא עשה נעשה לטובתה. עיניה של מוניק זנדר התמלאו בדמעות כשחשבה על עברה. "אה, היי, דוד. מה אוכל לעשות בשבילך?" מוניק זנדר מתחה את שפתיה לחיוך כשענתה. "מה שלומך?" לקולו האדיב היה שילוב של היסוס ודאגה. "אני בסדר. אני עובדת צווארון לבן בחברה ענקית. העבודה שלי די קלה עם משכורת גבוהה והטבות נהדרות." מוניק זנדר ענתה בצחוק כשעיניה כבו. זו הייתה עבודת החלומות שלה! "מה עם התינוקת הקטנה? מה שלומה?" דודה היסס לפני ששאל. "אתה מתכוון, נומי הקטנה? היא בסדר. היא ילדה טובה והיא גם ממש חכמה." "זה טוב, אני שמח לשמוע את זה," הוא ענה בהקלה. הוא היה שמח באמת שהיא חיה חיים די טובים. "טוב... זה יום השנה למות סבא שלך בחודש הבא. תחזרי?" הוא עצר לרגע לפני ששאל את זפירוס.