"יש לך הוכחות?" איבון זנדר הייתה נסערת. אכן, היא זו שסממה את מוניק זנדר. עם זאת, היא רק ארגנה שמישהו יצלם כמה תמונות עירום של מוניק. הכל כבר היה מחוץ לשליטתה כשמוניק לא נמצאה בשום מקום לאחר שהצלם הגיע. מוניק הייתה זו שהלכה לחדר של פרא. לא היה לה שום קשר לזה. "יש לי את הסרטון שבו את מביאה אותי למעלה." מוניק יכלה רק לבלף אותה באותו זמן, זה היה בלתי אפשרי שיהיה סרטון מלפני כל כך הרבה זמן. "אני לא אספר אז." איבון יכלה רק לבהות במוניק בכעס בגלל האיום שלה. "את לא תעלי את מה שקרה בעבר. אל תאשימי אותי במה שיקרה אחר כך אם תעזי לדבר בפני אבא!" איבון סוף סוף נכנעה. היא דאגה שאביה ישבור את גפיה אם יגלה שהיא סממה את מוניק. "הגעת. צאי מהאוטו שלי." הטון של מוניק היה קר. היא לא הייתה בטוחה בהתחלה אם זו הייתה איבון שסממה אותה לפני חמש שנים מכיוון שהיא הייתה שיכורה מאוד. היא שמרה על התקווה שזה לא היה מעשה של איבון והיא שמעה לא נכון. זה היה קורע לב עבור מוניק לשמוע את איבון מודה זה עתה. היא הרגישה שהיא נחנקת מהכאב. היא נסעה משם ברגע שאיבון יצאה מהמכונית. במבט על המכונית היוצאת, איבון חייכה בקרירות ונכנסה לביתה. "חזרת. למה שתית כל כך הרבה?" אמה של איבון, שובאן זאק שחיכתה לה בסלון נזפה ועזרה לה לספה. "נחשי על מי הנסיעה שלי הייתה!" איבון הושיטה את זרועותיה לחבק את ידה של אמה כשהיא נשענת עליה. היה לה חיוך שחצני כאילו היא מציגה משהו. 'איבון לעתים רחוקות כל כך עליזה. אולי זה החבר שלה?' שובאן הרימה גבה ושאלה, "מי זה היה?" "זו הייתה מוניק!" החיוך של איבון התרחב עוד יותר. היא הבטיחה לא להלשין על מוניק לאביה אבל היא מעולם לא אמרה שהיא לא תשיג מישהו אחר שיעשה את זה בשבילה. ... "הגורל הפגיש אותנו מחוץ לתקופות הסוערות, אך הגורל הביא אותנו לאהבה בתקופות הקשות ביותר..." הטלפון של מוניק צלצל כמה פעמים. השיחות היו מדודה, זפיירוס זנדר. היא לא העזה לענות לשיחה אבל זה יסיח את דעתה מהעבודה אם הטלפון שלה ימשיך לצלצל. היה ברור שדודה גילה על כך שהיא עושה משמרות לילה בנהיגת מונית למרות שאיבון הבטיחה לא לספר לו. מי יודע אם איבון הגזימה כשסיפרה את הסיפור? כמה מעצבן. מוניק לא רצתה להתמודד עם דודה ברגע שדמיינה את מבט האכזבה על פניו. עם זאת, סבה הפקיד אותה בידי דודה והוא טיפל בה כמו אביה במשך 10 שנים. שום דבר שהיא עשתה לא יספיק כדי להחזיר את טוב ליבו. הוא ניסה להראות את דאגתו כלפיה, היא לא צריכה להיזהר איתו כל הזמן רק בגלל שאיבון קראה לה נבלה. מוניק התקשרה לדודה בחזרה לאחר שחשבה על הדילמה והוא ענה לטלפון כמעט מיד. "דוד, חיפשת אותי? הייתי עסוקה." מוניק ניסתה לדבר ברוגע אבל ליבה דפק בחוזקה. היא עדיין נאחזה בשביב האחרון של תקווה שאיבון לא סיפרה לדודה על מה שקרה. "איבון אומרת את האמת? את נוהגת במונית? תעני לי." זפיירוס שאל תוך שהוא מנסה לשמור על קור רוח. זפיירוס תמיד חיבב את מוניק כי היא תמיד הייתה ילדה טובה והיא מעולם לא שיקרה. מה שקרה לפני חמש שנים חייב היה להיות תאונה, היא בטח הייתה ממש שיכורה כדי לעשות משהו כל כך שערורייתי. "דוד, אני..." פניה של מוניק שקעו. היא שתקה זמן מה, לא מסוגלת לדבר. היא שיקרה בפני דודה והוא בטח כועס עכשיו כשהוא גילה. חוץ מזה, היא לא שיקרה רק לגבי נהיגה במונית, היא גם עבדה במשרה חלקית בבית קפה במהלך היום. מוניק לא ידעה מאיפה להתחיל. זה לא היה קל לה להשיג עבודה כשהיא הייתה צריכה לקחת איתה את נומי הקטנה. היא אפילו אספה זבל בשביל כסף בימים החשוכים ביותר שלה. "אני מבין שהחיים לא היו קלים לך. יכולת פשוט לספר לי אם היו לך קשיים, לא היית צריכה לשקר." זפיירוס התאכזב שהאושר שזה עתה היה לו עבורה התבטל. הוא אפילו נתן לאיבון הרצאה בפני אשתו כדי שהיא תראה במוניק דוגמה להשתפר. דבריו היו סטירת לחי עצומה בפניו שלו. אשתו שובאן תהיה לא מרוצה מכך. הוא הבין שמוניק מתרחקת ממנו יותר ויותר. הוא חשב בהתחלה שהיא תחזור לאחר שתחווה קשיים בעולם החיצון, הוא לא ציפה שהיא תעדיף לחיות חיים קשים בחוץ עם התינוקת שלה מאשר לבחור לחזור. היא אפילו שיקרה לו כשצלצל לבדוק מה שלומה. "דוד, אני מצטערת. זו אשמתי." מוניק לא התכוונה לשקר לו, היא פשוט לא רצתה שהוא ידאג לה. דודה אכן שלח לה כסף בסתר פעם אחת, אבל דודתה גילתה. מוניק ידעה שדודה הסתכסך עם דודתה בגללה. אחרי הכל, היא לא הייתה הבת שלהם. היא הייתה רק ילדה נטושה שגרה תחת קורת גג שלהם. היא כבר לא רצתה להטריד את דודה. "דוד, אני בעצם עובדת עכשיו. אני אבקר אותך מחר." למוניק היה חיוך קל על פניה. דברים מסוימים עדיף לומר פנים אל פנים. לאחר שמשמרת של מוניק הסתיימה, היא פשוט עמדה שם בראש מושפל תוך כדי מחשבה על סיבה לבקש מהמנהל שלה יום חופש. היא נתקלה במישהו בטעות. ואז, היא התחילה להתנצל מתוך הרגל. "מה קורה איתך? היית כל כך מפוזרת לאחרונה, שימי לב לאן את הולכת." זה היה המנהל שלה, סאשה לונג. גבותיו היו משוכות יחד בחוסר שביעות רצון. לסאשה היה גוף צנום ועור בהיר. הוא נראה אנרגטי ורענן. מוניק לא הסכימה מבפנים מכיוון שהוא זה שנתקל בה אבל היא קיבלה את גורלה נאנחת. "מנהל, אני רוצה יום חופש מחר." מוניק מתחה את זוויות פיה וצחקה במבוכה. בית הקפה היה עמוס בימים האחרונים ודודה הארייט בדיוק חזרה מחופשתה. עם זאת, מוניק ביקשה יום חופש בתזמון הזה. "בית הקפה היה עמוס בימים האחרונים. אתם לא צריכים לבקש כל כך הרבה ימי חופש אם אין שום דבר דחוף." "זו הייתה דודה הארייט שביקשה חופשה והיא עושה את זה רק פעם בכמה זמן. אני מתכוונת לבקר קרוב משפחה," לא מצליחה להמציא תירוצים מזויפים, מוניק סיפרה את האמת. "וואו, את באמת היית ממציאה סיפורים רק כדי לקבל יום חופש. מעולם לא שמעתי אותך מזכירה אף אחד מקרובי המשפחה שלך מאז שהתחלת לעבוד כאן," סאשה הרים גבה בספק, הוא עמד להתרחק בחוסר סבלנות. הוא שמע מעובדים אחרים שלמוניק יש בת לאחר שפיתתה גבר ואף אחד לא ידע מי האבא של הילדה. חוץ מזה, היא עשתה רק מטלות מלוכלכות ומייגעות בבית הקפה. זו הסיבה שהוא זלזל בה. "בבקשה, הוא קרוב משפחה מהעיר הולדתי." החיוך הקל על שפתיה הדקות של מוניק נשאר. "את מקבלת רק יום אחד. את לא יכולה לבקש יותר חופשה החודש." סאשה הסתכל עליה ועזב. "כן, כמובן," מוניק ענתה בחיוך. האמת הייתה, שהיא בכל מקרה לא רצתה לבקש חופשה אחרי זה. ... מוניק נתנה לנומי הקטנה להצטרף אליה לסופרמרקט למחרת. נומי הקטנה הנרגשת לא יכלה שלא להסתכל ולהסתובב. מוניק עצרה בחנות תכשיטים כששמה לב לצמיד ירקן במבצע. הוא נמכר במחצית המחיר ועלה רק 500 יואן. מוניק היססה בהתחלה. לאחר מכן היא הכריחה את עצמה לרכוש אותו כמתנה לדודתה מכיוון שעבר זמן רב מאז שחזרה. נומי הקטנה הבחינה בעדינות של צמיד הירקן שנבחר על ידי אמה. הצמיד לא נראה כמו משהו שאדם בגיל של אמה היה עונד. כמו כן, אמה לעולם לא תקנה לעצמה משהו כל כך יקר. "אמא, בשביל מי זה?" נומי הקטנה הייתה סקרנית לגבי הנדיבות הפתאומית של אמה.