נקודת מבט: מייב הייתי לבד. מוקפת בעלטה מוחלטת, שבה כל שיכולתי לראות היה החלל הריק שלפניי, וכל שיכולתי להרגיש היה קור מקפיא ומר שדקר את עורי כמיליוני מחטים דקיקות כתער. צעדתי... וצעדתי... וצעדתי במשך מה שהרגיש כמו קילומטרים, מחפשת אחר משהו שנראה תמיד מעבר להישג ידי. על כל צעד שעשיתי, הדרך התארכה במאה צעדים נוספים. ובכל פעם שקראתי לעברו, הוטלתי לתהום שבה נאלצתי להילחם בחירוף נפש רק כדי להמשיך לנוע.