נקודת מבט: מייב מעולם לא חשבתי שאאבד את בתוליי ביום רגיל שכזה... ועם האדם הכי לא צפוי. אומנם פינטזתי על עזיבת הלהקה הנוכחית שלי, על נטישת אבי האלפא, אמי החורגת ואחותי למחצה, ועל בריחה מ"המשפחה" הזו שהתייחסה אליי כאל לא יותר ממשרתת. אולם ביום שבו הכל קרה... לא הייתי מוכנה כלל. אותו בוקר החל כמו כל בוקר אחר. ארוחת הבוקר הוגשה – שפע מאכלים ביתיים שהוכנו בקפידה על ידי השפים החרוצים והמסורים שלנו – ובני משפחתי התיישבו סביב שולחן האוכל המפואר, כל אחד לבוש במיטב מחלצות היום היוקרתיות שלו. בינתיים, אני עמדתי בשקט במקומי הקבוע בפינה, לבושה בסחבות הרגילות שלי. אחותי שרה, עדויה מכף רגל ועד ראש בתכשיטים מעודנים, הקישה בכפית הכסף שלה על ספל החרסינה. מיד צעדתי קדימה כדי למזוג לה קפה טרי. "פוי – זה בטעם נורא!" ירקה בשפה משורבבת, מבהילה אותי בדממה. ראיתי אותה מגלגלת עיניים במופגן לעברי בעודה טופחת על פיה המבריק בליפגלוס בעזרת מפית. "האם זה באמת כל כך קשה לך להכין ספל קפה ראוי?" גמגמתי במבוכה. "אבל—" "בחיי, אחרי כל כך הרבה שנים, אפשר היה לחשוב שהיא כבר תלמד איך לעשות את זה." הקול הצורם והמעודן שדיבר מיד גרם לי להידרך. ויקטוריה – הלונה של מונסטון, וגם אימה של שרה... ואמי החורגת, אם אפשר לקרוא לה כך – נעצה בי מבט מלא בוז תהומי. "איזו כלבה מעורבת, עלובה וחסרת תועלת המייב הקטנה שלנו." כלבה מעורבת וחסרת תועלת... לסתי נהדקה ואגרופיי התכווצו עד כאב בבד החצאית שלי. הרגשתי את עיניי מתחילות לדמוע ונדרש ממני כל כוח רצון כדי למנוע מהדמעות ליפול... כדי לא להגן על עצמי. עלבונות, למרבה הצער, לא היו דבר חדש בבית הזה, אבל לא משנה כמה עדיין כאב לשמוע אותם, נאלצתי לספוג זאת. אם לא הייתי סופגת... הם לא היו מהססים לנעול אותי שוב במחסן... השפלתי את ראשי, מסתירה את פניי מעיניהם. "בבקשה, סלחי לי," לחשתי. "אשתפר בפעם הבאה." אנחה עמוקה וכבדה השתלטה על החדר, וגרמה לכל האחרים להשתתק. הרמתי את מבטי ופגשתי את עיניו המסתייגות של אבי, שהניד בראשו. "עזבי אותנו, מייב," אמר, מחזיר את תשומת ליבו לארוחת הבוקר שלו, "ומצאי משהו מועיל לעשות בזמנך." חירקתי שיניים. "כן, אלפא," אמרתי לפני שנסוגתי למטבח כדי להתחיל בניקיונות. אכן... אבי היה אלפא ברטון ממונסטון, להקה קטנה אך מתפתחת בממלכת אנשי הזאב, ועם התואר הגיעו ציפיות רבות וגדולות. אולי הייתי בתו, אבל מעולם לא זכיתי ליחס כזה. כששטפתי את כלי המטבח המלוכלכים בעוד שאר המשפחה סועדת בפאר בחדר האוכל הגדול, באמת לא הייתי טובה יותר ממשרתת אומגה. וּויקטוריה תמיד דאגה להזכיר לי שאני טעות. ובכן... הטעות של אבא. זהותה של אמי הביולוגית הייתה תעלומה מאז ומתמיד – כל שידעתי הוא שאינני מדם ליבה של ויקטוריה. הלונה עצמה סיפרה לי את סיפור חטאו של אבי. זה היה הלילה הגרוע בחייהם, כך אמרה... אותו לילה שבו אבי הביא אותי פתאום לבית הלהקה כתינוקת רכה. תאונה מחרידה, כך הוא כינה אותי. ויקטוריה נאלצה להכריז שהיא בהיריון עם תינוק לא מתוכנן. רק לאחר שחלף מספיק זמן להולדת תינוק איש-זאב פג, הוצגתי לבסוף לחברה הגבוהה כבת הנס של מונסטון. וכעת, כלפי חוץ, אנו נראים כמשפחה האידיאלית מהמעמד הגבוה. האלפא, הלונה שלו, ושתי בנותיהם... האהובות. העברתי מטלית יבשה על מחבת נירוסטה, מנגבת את רסיסי המים הקטנים שנותרו עד שלא ראיתי דבר מלבד השתקפותי המביטה בי בחזרה. ידי האטה, והנחתי את המטלית על השיש. הנערה הזו בהשתקפות – עיניה הכבויות שהסתירו את כל מה שערגה לומר אך חסרה את החופש לכך... עורה החיוור לאחר שהייתה כלואה בבית הלהקה זמן כה רב... שיערה הכהה והפרוע שלא הלם את פניה... היא הייתה לא יותר מאשר העמדת פנים. כתם על להקת מונסטון הגדולה שיש להסתירו. שקועה במחשבות, העברתי יד עגמומית בשיערי השחור והעמום. מסתבר שהייתה תקופה שבה הוא היה בגוון אדום יפהפה ומלא חיים, אך מעולם לא זכיתי לראות זאת. אבי וּויקטוריה הכריחו אותי לצבוע אותו כיוון שכולם כהי שיער, מחשש שהדבר יחשוף את האמת מאחורי משפחתנו. אבל גם עם השיער שרצו, הם אסרו עליי להשתתף באירועים ציבוריים אלא אם כן היה הכרח בכך. אני לא מבינה... אם הם היו כל כך אומללים בנוכחותי, למה הם השאירו אותי? לא הייתי חייבת להישאר כאן. הייתי שמחה יותר לחיות עם להקה אחרת, או אפילו בבירה – לבד אך חופשייה לחלוטין. מאז שהגעתי לגיל 18, לפי תאריך הולדת שאבי סיפר לי עליו, התחננתי לדבר עם אבי על עזיבה. אבל הוא מעולם לא פינה לי זמן. "אה, זה מזכיר לי," אמר אבא, קולו רועם ברחבי חדר האוכל ומגיע עד למטבח. "שרה יקירתי, אורח מיוחד מאוד הסכים להגיע למסיבת יום ההולדת ה-18 שלך." בדרך המתרברבת שבה דיבר, ניכר היה שהוא מרוצה עד מאוד מהחדשות שבפיו. שמעתי את שרה שואפת אוויר בדרמטיות. "האם אתה אומר...?" ויקטוריה החלה לשאול, נשמעת מלאת תקווה. אבא כחכח בגרונו. "הוד מעלתו המלכותית – הנסיך זיידן בכבודו ובעצמו – יהיה שם." דממה מילאה את החדר לרגעים ספורים לפני שכאוס מוחלט פרץ. "אלוהים – אדירים!" "שרה, זו יכולה להיות ההזדמנות שלך! אנחנו צריכים רק את הטוב ביותר למסיבה!" "אני יודעת! הו אלוהים – מה עלי ללבוש?" קמטתי את מצחי בהרהור, פותחת את הארונות ומסדרת לאט את כלי המטבח במקומם. כמובן שידעתי מי הוא הנסיך זיידן... טוב, לפחות שמעתי עליו. השמועות בממלכה, ובמיוחד בבית הלהקה שלנו, אמרו שהוא עתיד ככל הנראה להפוך למלך האלפא הבא שלנו. צעיר ומטיל מורא, הוא היה גאוותם של כל אנשי הזאב באשר הם, וכל אישה צעירה חלמה לתפוס את תשומת ליבו של הנסיך. אחרי הכל, להפוך לבת הזוג המיועדת שלו משמעותו להפוך אולי למלכת הלונה לעתיד. ומשמעות הדבר, בתורה, הייתה ששורות של אלפא ובנותיהם עמדו תמיד לפתחו, מה שכעת כלל גם את משפחתי שלי. זה היה רק עניין של זמן עד שיתחילו לפעול למימוש מזימותיהם... ומסיבת יום ההולדת של שרה הייתה ההזדמנות הטובה ביותר לכך. כבת הזקונים האהובה של אלפא, יום הולדתה, המציין את הגעתה לפרקה, עתיד היה להיות ללא ספק האירוע החברתי הראוותני ביותר. הזמנת הנסיך נראתה רק כצעד הגיוני. בינתיים, על המסיבה שלי דילגו כי רצו לחסוך קצת כסף וסיפרו לכולם שאני חולה. "אוף – אף אחד מהבגדים שלי לא יתאים! אני לא יכולה לפגוש את הנסיך זיידן בסחבות המכוערות והמיושנות האלה! אני צריכה לנסוע לבירה – שם אוכל למצוא את התלבושת המושלמת... זה מקובל עליך, אבא'לה?" "איזה רעיון מצוין, מתוקה," המה אבא ברכות. יכולתי ממש לראות את האהבה וההערצה על פניו. צווחת גיל הדהדה בחדר האוכל. לא עבר זמן רב עד שהמכונית הגיעה כדי ללוות את שרה לבירה, והיא מיהרה לרוץ אליה. אולם, בשל עדינותה ומחירה היקר של שמלתה, היא נאלצה להיכנס למכונית לאט ובזהירות. ויקטוריה מיהרה לעזור לה, בעוד אבא ואני עמדנו ליד דלת הכניסה של בית הלהקה. לפתע נעץ אבא את אצבעו לעברי, ולא יכולתי שלא להירתע אינסטינקטיבית לאחור. "את, צאי איתה." צווחה קטנה בקעה מהמכונית, כששרה בוהה באבינו ובי בחוסר אמון. ויקטוריה, שעמדה ליד דלת המכונית הפתוחה, זעפה לעברי במבט מסוכן לפני שפנתה לבעלה. "יקירי, זה לא באמת הכרחי, נכון?" שאלה, מסגירה ללא בושה את סלידתה המוחלטת. "אבא'לה, אל תכריח אותי להיראות איתה בבירה!" "א-אדוני, אין שום דבר שאני צריכה לקנות," גמגמתי, מבולבלת. "האם יש משהו—?" אבא התעלם מכל ההמולה. "את תזדקקי לשמלה למסיבת יום ההולדת של שרה. קני משהו הולם ללבוש." הלם. תדהמה. האם אעז לומר... תקווה.