**נקודת מבט: מייב** אף לא מילה אחת יכלה לתאר כראוי את מה שהרגשתי באותו רגע. האם שמעתי אותו נכון? אני... רשאית ללכת למסיבה של שרה? "למה מותר לה לבוא?" יללה שרה. "זו מסיבת יום ההולדת *שלי*!" אבא ניגש אל דלת המכונית הפתוחה וטפח בחיבה על ראשה המקושט. "אני יודע, יקירתי, אבל המשפחה המלכותית יודעת שיש לי שתי בנות. הם מצפים מהנסיך זיידן לפגוש את שתיכן במסיבה." יכולתי להרגיש את מבטה החד של ויקטוריה מפלח אותי כפגיונות. בלעתי את רוקי ונמנעתי במכוון מיצירת קשר עין איתה. הייתי צריכה לדעת. הוא לא באמת רצה אותי שם. "אז... למה היא צריכה שמלה חדשה?" "תארי לעצמך שהיו מתחילות להתפשט שמועות שאני מתעלל בבתי. המוניטין שהמשפחה שלנו עמלה כה קשה לבנות היה מתפורר. את לא רוצה שנסיך האלפא יכעס עליי, נכון?" שרה הזעיפה פנים. "ובכן... לא, אבל..." "אגיד לך מה," המהם אבא בקול מתחנחן. "מה דעתך שתקבלי חמש שמלות חדשות הפעם? אלו חמש שמלות שרק תרצי." "אני רוצה עשר!" אבא חייך, והמראה צבט בחזי. "כל דבר למען הנסיכה שלי." מעולם לא ראיתי את הצד הזה שלו, אלא אם כן הדבר נגע לאחותי. הוא היה מוכן לעשות הכל כדי לראות אותה מאושרת, כדי להגשים את חלומותיה. והוא אפילו לא יכול היה לזכות אותי במבט חטוף כשצעדתי אל המכונית. הנהג שלנו סגר את הדלת מאחוריי, ועזבנו את מונסטון בדרכנו לבירה. הנסיעה עצמה הייתה פשוטה למדי, למרות שנמשכה כשעה, ושרה העבירה את הדרך כולה בישיבה רחוקה ממני ככל שהמכונית אפשרה, מבלי להוציא הגה. לא היה אכפת לי – לעיתים נדירות יצא לי לבקר בבירה, שלא לדבר על לעזוב את בית הלהקה, אז ניצלתי את ההזדמנות לספוג את סביבתי ככל האפשר. הנוף, הבניינים, האנשים... רציתי לחוות את הכל כאילו הייתה זו הפעם האחרונה. משהו בבירה תמיד עצר את נשימתי, וכשיצאנו מהמכונית, הסיבה הכתה בי שוב. עם גורדי השחקים המודרניים שלה והרחובות הנקיים המלאים באנשים מאושרים, היא הייתה רחוקה שנות אור מהלהקה הקרה והשמרנית שאבי ניהל, מקום שבו תמיד הלכתי על ביצים. כשנשמתי את האוויר הצח של הבירה, הרגשתי חסרת משקל. אך זו הייתה הטריטוריה של שרה, לא שלי. היא הכירה את המקום הזה כמו את כף ידה, בין אם כדי לפגוש חברות ובין אם כדי לערוך קניות לבדה. בעודנו משוטטות בקניון המפואר ביותר בבירה, עוצרות בכל בוטיק יוקרתי ששרה הצליחה למצוא, היה ברור שאין לה שום כוונה לקנות דבר עבורי. כל שמלה שבחרה ומדדה תאמה לטעמה בלבד. והיא דאגה להעסיק אותי בכך שגרמה לי ללכת בעקבותיה ולסחוב את כל הקופסאות והשקיות שלה. לא נראה היה שאכפת לה שמשמעות הדבר היא הפרת הוראותיו של אבי. היא הייתה נחושה לחלוטין להשאיר אותי מחוץ לתמונה ככל האפשר. היום הזה נועד לה. "אני אוהבת את החנות הזאת!" קראה שרה בעוד זבן החנות מעביר את פריטיה בקופה. "אני תמיד מוצאת כאן שמלות יפהפיות כל כך!" "הן יפות רק כיופי האישה שלובשת אותן." הזבן חייך אל פניה המאושרות של שרה לפני שפנה אליי, חיוכו נעלם במהירות, בעודו מושיט לי שקית. כמובן, הוא היה אחד מיני רבים שהניחו שאני משרתת אומגה פשוטה. "אל תלכלכי אותן." נאנחתי ולקחתי את השקית. זה הולך להיות יום ארוך. שעות חלפו מאז שהתחלנו במסע הקניות, והשמש החלה לשקוע. הייתי מוצפת בחבילות של הרכישות של שרה, אבל היא עדיין לא הייתה מרוצה. אז נדדנו אל הבוטיק האחרון ברשימה שלה. לפתע, שמלה אחת תפסה את עיניי, לא בגלל הפאר שלה, וגם לא בגלל שם מעצב אופנתי על התווית. זו הייתה שמלת שיפון לבנה ופשוטה עם עבודת תחרה עדינה על המחוך והשרוולים, שיכולה הייתה להיחשב בטעות לאחת מכותנות הלילה של שרה, אבל הייתה יופי בפשטותה. אף אחת מהנערות האחרות שנאבקו על תשומת ליבו של הנסיך אלפא לא הייתה לובשת שמלה כזו. וזה, חשבתי, מה שהפך אותה למיוחדת. "אממ, מה לגבי זו?" הצעתי. "היא לא יוקרתית כל כך, אבל היא עדיין מקסימה למדי—" "את שומעת בכלל את עצמך?" היא אמרה בבוז, מבלי לטרוח להעיף מבט לכיווני. "אם היא לא מעודנת מספיק כדי לתפוס את תשומת ליבו של הנסיך זיידן, אז אין לי שום עניין בה. עכשיו, תהיי כלבה טובה ותסתמי את הפה." לסתותיי נהדקו. "רק ניסיתי ל—" "אם את כל כך אוהבת אותה, למה שאת לא תלבשי אותה?" היא מלמלה, דעתה מוסחת על ידי שורה ראוותנית של שמלות בצבע ורוד-ורד. "שמלה משעממת למשרתת משעממת." הערותיה הגסות גרמו לי לרתוח, אך נשארתי שקטה. הייתי צריכה תלבושת ליום ההולדת שלה, אחרי הכל. וכשהסתכלתי על השמלה, ידעתי שיכולתי למצוא אופציות גרועות בהרבה, ובוודאי לא הייתי מרגישה בנוח ללבוש משהו בסגנון של שרה. אולי כדאי שאמדוד אותה... לאחר כמה דקות בתא ההלבשה של הבוטיק, יצאתי לבושה בשמלה הפשוטה. ולרגע, שרה באמת נראתה די המומה. "זה..." "יפהפייה!" קבוצת נערות שעברה במקום עצרה כדי ללטוש בי עיניים בשמלה, ובכך משכה את תשומת לבם של לקוחות אחרים בקרבת מקום, ולא יכולתי שלא להסמיק מעוצמת תשומת הלב הפתאומית. "זה נראה כאילו היא נתפרה במיוחד בשבילך!" מה? הבטתי במראה סמוכה, מתעסקת במבוכה עם השרוולים. בטח, השמלה הייתה לטעמי יותר מכל דבר אחר שראיתי בקניון, והיא הייתה נעימה למגע, אבל... להיקרא יפהפייה? לא הייתי ראויה לתואר הזה. "זה הדבר המכוער ביותר שראיתי מימיי," נהמה שרה במבט מלא שנאה, מבהילה אותי. "תורידי את זה מיד וסלקי את זה מהעיניים שלי!" בדחיפה לעבר תא ההלבשה, החלפתי בבגדים את לבושי הרגיל ועזבנו את הבוטיק... בלי השמלה ביד. גלי טינה בקעו ממנה בעודנו צועדות אל המכונית. בעודי מעמיסה בזהירות את השמלות של שרה אל תא המטען, שמעתי אותה פונה לנהג שלנו: "חכה כאן. נחזור בקרוב." וברגע שסגרתי את דלת המטען, היא תפסה בפרק כף ידי ומשכה אותי הרחק מהמכונית. הנחישות הפתאומית שלה נתנה לי הרגשה רעה. "לאן אנחנו הולכות?" "יש לי מתנה בשבילך." ועם המילים האלו, היא הובילה אותי עמוק יותר לתוך המבוך של הבירה. במהרה עמדנו מחוץ לסמטה בחלק של הבירה שלא הכרתי – חלק שלא היה לי שום עניין לבקר בו שוב לעולם. בניינים גדולים התנשאו מעלינו, נוכחותם מאיימת באור הדמדומים השוקע. גברים שנדף מהם ריח אלכוהול ונשים מסוג אומגה בלבוש מינימלי גדשו את הרחוב, מקרינים חטא וצרות. "למה אנחנו כאן?" שאלתי, מביטה סביב בעצבנות. "אנחנו צריכות ללכת." בחורות כמונו לא היו שייכות לכאן. אפילו עיניה של שרה שחו בפחד, אך היא נותרה נחושה. "לא, אנחנו עדיין לא עוזבות." היא ניגשה למוכר משקאות סמוך ובמהרה חזרה עם משקה צהוב ומחשיד למראה. "זה בשבילך," אמרה שרה בחיוך שרק הגביר את אי-הנוחות שלי. "תחשיבי את זה כמתנה ממני אלייך." לא היה לי הרבה ניסיון עם אלכוהול. הפעמים המעטות שזכרתי שלגמתי לגימה או שתיים היו תמיד באירועים החברתיים שהורשתי להשתתף בהם כבת למשפחת מונסטון. עם זיכרונות של להיות מוקפת בזרים ביקורתיים ומכובדים ובמשפחה שתיעבה את עצם קיומי, יחד עם הארומה החזקה והלא נעימה – לא היה בי שום רצון בוער לטעום את החומר הזה. במיוחד לא במקום הזה שהריח כמו צרות צרורות. "אני... לא רוצה את זה," עוויתי את פניי, נסוגה לאט לאחור. "בבקשה, שרה, בואי נלך. זה לא בטוח—" לפתע, ידה נשלחה לפנים ומשכה אותי אל חשכת הסמטה. עם מעט מאוד זמן לעכל את המתרחש, שלא לדבר על להגן על עצמי, היא הצליחה להפיל אותי לקרקע ולכפות את המשקה אל גרוני. מיד, טעם חד ומר וריח צמחי משונה הציפו את חושיי, מעוררים בי בחילה. נאבקתי לעמוד. אפילו משב רוח היה יכול להפיל אותי. "מה—" השתעלתי, "מה זה היה?" "רק זריקת אלכוהול... חדורה בתמצית ילנג." ילנג...? "זה לא רעל. זה נועד לשחרר אותך..." היא אמרה במבט זימה, "אולי להשיג לך גבר או חמישים שידפקו אותך כאוות נפשם. עם בית הבושת המפורסם של הבירה ממש כאן, הם לא יוכלו להבדיל בינך לבין אחת מאותן יצאניות רחוב... אז את יכולה כבר פשוט לשכב ולקבל את זה כמו הכלבה העלובה שאת." הייתי מזועזעת. זה היה שפל חדש, אפילו בשבילה. הולם מחריש אוזניים החל להדהד בכל גופי, אם כי לא יכולתי לומר אם זה היה בגלל הפחד, הזעם, הסם המעורר, או תערובת חזקה של השלושה. משהו חם, פראי ובלתי מוכר לחלוטין התעורר בתוכי. מתנשפת ורועדת, הרגשתי כאילו קדחת נוראה משתלטת עליי לאיטה. האם זה...? שרה בחנה אותי. "את כבר בייחום," העירה, נשמעת מופתעת. "איזה קוקטייל עוצמתי." "שרה, בבקשה..." "תיהני מהלילה שלך עם הזאבים," היא גיחכה. וככה סתם, היא נעלמה. הזמן זז אחרת תחת השפעת הסם, וראשי הסתחרר מבלבול. אבל דבר אחד היה בטוח... קבוצת גברים התנודדה בביטחון לכיווני. הרחתי את האלכוהול בוקע מגופם וידעתי לשם מה הם כאן. אולי שרה לא התכוונה להרוג אותי עם המשקה הזה, אבל היא גזרה עליי מוות, בכל זאת. אחד הגברים נעץ בי עיניים. "את נראית כאילו את זקוקה לקצת חברה, גברת קטנה." קפאתי במקומי, נצמדת אל קיר הסמטה בכל הכוח שיכולתי לגייס. מסוממת או לא, זה היה הייחום הראשון שלי והייתי חסרת אונים מול השפעתו. כל מה שהגוף שלי רצה לעשות היה להיכנע לרצונם של הגברים המבעיתים האלה, ואני... לא יכולתי לתת לזה לקרות! "ת-תתרחקו מ-ממני," ניסיתי לנהום. "אני לא ר-רוצה אתכם!" גבר אחר צחק. "נראה שתפסנו לנו אחת נמרצת, בחורים." דמעות החלו להצטבר בעיניי. "א-אני מזהירה אתכם!" "בואי, מותק," מלמל שלישי, שולח את ידיו הגדולות והדוחות לעברי. "תני לנו לעשות לך טוב..." ליבי צנח לגרוני ונחנקתי, עוצמת את עיניי הרטובות. לא יכולתי להתנגד לייחום שלי יותר – הדחפים האלה היו מחניקים והרגשתי כאילו לא אוכל לנשום אלא אם כן אכנע. בכל רגע עכשיו, נחישותי המוחלשת תישבר ואני אהיה תקועה עם הבריונים האלה כל הלילה— "עזבו אותה בשקט!" —או כך לפחות חשבתי.