**נקודת מבט: קסיידן** "קח אותי הביתה, בבקשה," נאנחתי. "ואל תעצור בשום מקום." הנהג שלי הנהן. "כן, הנסיך קסיידן, אדוני." זה היה יום ארוך, ארוך מאוד... ולא רציתי דבר מלבד להגיע הביתה ולנוח. הערב נפגשתי עם עוד בת של אלפא. באופן תיאורטי, הנערה הייתה מושלמת – לבושה למשעי במיטב המחלצות, משכילה הן בחובות הלהקה והן בכללי החברה הגבוהה, ומגובה בשושלת אלפא מרשימה שכמעט ראויה לכתר. מכל הבחינות, היא הייתה מועמדת אידיאלית לתפקיד הלוּנָה של הנסיך האלפא. אבל... לא הרגשתי כלפיה דבר. כל מילה שיצאה מפיה, כל תנועה שעשתה, נראו כאילו עברו חזרות מראש. הנמכתי את החלון. בעודנו נוסעים דרך עיר הבירה, חולפים על פני בניין אחר בניין, אוויר הערב הקריר עזר להרגיע אותי. אולם לא חלף זמן רב עד שמצאתי את עצמי באזור של העיר שלא חיבבתי במיוחד. 'כלוב היהלום'. בית הבושת המפורסם של הבירה. המקום היה מלא אך ורק בשיכורים, סוטים וצרות... מקום שרציתי להימנע ממנו בכל מחיר. התכוננתי להרים את החלון בחזרה כשפתאום, קלטתי משב ריח כלשהו. הניחוח המתוק והמשכר ביותר שהרחתי מימיי עטף אותי... כמו משהו מתוך חלום. "נהג, עצור," פקדתי. "עכשיו." כפי שהוריתי, המכונית נעצרה בחריקה פתאומית. המחיצה ירדה לאיטה, וחשפה את הנהג שלי שנראה מודאג קלות. "האם... הכל כשורה, הוד מעלתו?" לא התייחסתי אליו. יהיה מה שיהיה, הייתי חייב למצוא את מקור הניחוח המופלא הזה. יצאתי מהמכונית ועקבתי אחר השביל הריחני אל סמטה אפלה וטחובה שהובילה אל מאחורי בית הבושת. וכשהצצתי אל תוך הסמטה, מצאתי אותו: אישה צעירה ומבועתת, לבושה בצניעות בבגדים פשוטים, מוקפת בחבורת שיכורים תוקפניים. פרוצה? בלתי אפשרי. איך היא יכולה להריח כל כך טוב? צפיתי באותם תתי-אדם מושיטים את ידיהם המטונפות לעברה – וזעם עיוור הציף אותי. לפני שהבנתי מה קורה, שאגתי מלוא ריאותיי בכל הכוח שדם האלפא המלכותי שלי יכל לגייס: "עזבו אותה במנוחה!" במעורפל, שמעתי את אחד הגברים מגחך. "תפוס מרחק, גיבור, ולך תמצא לך זונה משל—" "רגע. אני מזהה את הפרצוף הזה..." גמגם אחר. "...שיט... א-אתה..." התקרבתי אליהם ואל הנערה שדחקו לפינה, נועץ בהם מבט רצחני, וחש עונג מעוות למראה התכווצותם מפחד בנוכחותי. "אם החיים שלכם יקרים לכם," נהמתי, "תתחפפו." וכך, הם נמלטו מהסמטה כמו המזיקים שהיו. הפניתי את תשומת ליבי אל הנערה. "תעזוב... אני לא... רוצה..." היא לחשה. "מה קרה?" שאלתי בעדינות. "הם היו... לקוחות שלך?" בשנייה שהמילים יצאו מפי, שטף אותי גל של מתח מביך. לא הייתי בטוח אם זו שאלה ראויה לשאול את הנערה המסכנה, אבל ככל שיש לי יותר מידע, כך אוכל לעזור לפתור את המצב טוב יותר. היא הנידה בראשה בעצלתיים, בניגוד גמור לפחד שעדיין ניכר בפניה. "לא... כאן... א-אני לא מכאן..." היא מלמלה, והבנתי שהבעיה חמורה מכפי שיכולתי לשער. "ה-המשקה ההוא... היה לו טעם לא נכון..." לסתותיי נהדקו. הנערה הזו סוממה. "לא... לא אוהבת את זה כ-כאן..." היא מלמלה. דמעות החלו להקוות בעיניה המעורפלות, ומיהרתי לכרוך זרוע סביב גופה הרועד, לא בטוח אם כדי לנחם אותה או כדי להחזיק אותה יציבה. "אני ר-רוצה... ללכת... בבקשה..." לא הייתי צריך לשמוע יותר. הנפתי אותה אל זרועותיי ונשאתי אותה למכונית שלי. "אל תדאגי," אמרתי בטון מרגיע, מניח אותה על מושב העור ומתעלם מהערותיו המופתעות של הנהג שלי. "את תהיי בסדר. איפה הבית שלך?" "זה רחוק... רחוק מכאן..." היא לחשה. "סע למלון הקרוב ביותר." הנהג שלי נראה המום לרגע אך התעשת. "כ-כן, אדוני." לומר שהנסיעה למלון הייתה הנסיעה הארוכה בחיי יהיה האנדרסטייטמנט של המאה. ההימצאות בחלל כה סגור בזמן יחום עוצמתי, מושרה סמים, רק החמירה את מצבה של הנערה. היא התפתלה ללא שליטה, מייבבת, מתנשפת וגונחת לאורך כל הדרך, והניחוח מלא התשוקה שלה רק התעצם. משהו החל להתעורר עמוק בתוכי כשראיתי אותה כך... הרחתי אותה כך... תרגע, קסיידן. אתה כנראה רק דואג לה. לקחתי נשימה. הייתי צריך להתמקד. ברגע שהיינו סוף סוף בפרטיות של חדר המלון – מתעלמים מהמבטים המסוקרנים שהצוות נעץ בנו בדרך למעלה – הובלתי אותה למיטה והושבתי אותה. "את תהיי בטוחה כאן," אמרתי בנוקשות. "קחי את הזמן שאת צריכה." "ח-חכה." זה היה המקסימום שיכולתי לעזור לה מבלי לאבד את שפיותי לחלוטין. כל רגע נוסף והריח שלה ידחוק אותי עוד יותר לפינה, דבר ששנינו לא היינו צריכים כרגע. לא הייתי מוכן לנצל אותה, לא משנה עד כמה הוקסמתי מנוכחותה. אני חייב ללכת ולנעול את הדלת אחריי. "אני מאחל לך בהצלחה." כבר התחלתי לעשות את דרכי לדלת כשייד אחזה לפתע בזרועי. היא הביטה בי מבעד לריסים כהים וארוכים, עיניה שחורות ופראיות מתשוקה, אך עדיין רחבות מפחד ובלבול. ידיה הרועדות נצמדו לזרועי כאילו חייה תלויים בכך. "מה אני אמורה ל-לעשות...?" מבולבל, הזעפתי גבות. "האם את בתולה?" פניה האדימו כסלק והיא הנהנה מבלי לשבור קשר עין או לומר מילה נוספת. חשתי צביטה מיידית בחזה – לא יכולתי שלא לחוש חמלה כלפי הנערה הזו, כמה בודדה ומפוחדת היא בטח הרגישה. ובאותו זמן, נמשכתי אליה בעוצמה בלתי נתפסת – התמימות הכובשת הזו... השפתיים הוורודות והחושניות ופיזור רך של נמשים שהוסתרו מאחורי שיער סתור וסחבות... התשוקה האפלה שהתערבלה בעיניה. רק פגשתי אותה והיא כבר הייתה כל כך שונה מכל בת אלפא שפגשתי מעודי. להישאר יהיה רעיון נורא, אבל איך יכולתי לעזוב אותה לבד במצב כזה? בניגוד לשיקול דעתי הטוב, התיישבתי לצידה. "מה שמך?" שאלתי ברכות. "...מייב..." "את רוצה שאעזור לך להרגיש טוב יותר?" **נקודת מבט: מייב** עזרה? לו הייתי צלולה בדעתי, ייתכן שהייתי לוקחת דקה או שתיים לשקול מה בדיוק זה אומר. אבל לא הייתי... וכל מה ששמעתי הוא שסוף סוף אזכה להקלה לה הייתי זקוקה כל כך... ממישהו שנמשכתי אליו כבמטה קסם. לא הכרתי את האיש הזה, אבל מהרגע שפגשתי בו, קיבלתי תחושה ברורה שאטופל היטב... שאני יכולה לבטוח בו. ידעתי שהוא שונה מהשיכורים שניסו לנצל אותי. הנהנתי בהתלהבות, נותנת לו את הסכמתי ומוותרת על השליטה. בבקשה תגרום לי להרגיש טוב יותר—! הוא בלע את רוקו והנהן קצרות. "בסדר." הוא נע קרוב יותר אליי, וידו החזקה החליקה בעדנות מתחת לחצאיתי. ליבי הלם בטירוף בחזה – לא הייתי בטוחה מה הוא מתכנן לעשות, ובכל זאת, פישקתי את רגליי למענו ללא היסוס, גופי יודע מה הוא צריך עוד לפני שמוחי ידע. "ילדה טובה," הוא גרגר. ואז הוא הזיז את אצבעותיו שם למטה. "א-או..." נשכתי את שפתי, גונחת ברכות כשנגע בי. מה שהוא לא עשה, זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה, ובאותו הזמן, זה לא הספיק. רציתי עוד... ועוד. בשנייה שהמחשבה הזו חלפה במוחי, שתי אצבעות צללו לתוכי. השתנקתי ובאופן אינסטינקטיבי כרכתי את ידי סביב פרק כף ידו. הבל פיו הלוהט ליטף את לחיי. "סמכי עליי," הוא לחש, ואני בלעתי רוק, מרגישה חמה יותר ויותר מרגע לרגע. אחיזתי התרפתה מעט, מאפשרת לו להמשיך, אבל עדיין נאחזתי בו, מנחה אותו בעודו מענג אותי, ושוב איבדתי את עצמי. הוא נאנח אל תוך אוזני. "את... את יפהפייה..." בדיוק אז, קלטתי שמראה גדולה ניצבת מול המיטה. כשהבטתי לתוכה, ראיתי יצור פראי של אישה, קודחת וסמוקה מעוררות לא מרוסנת. איזה כוח טבע היא נראתה... אבל נרתעתי. לא הכרתי את האישה הזו. היא לא הייתה זו שראיתי בהשתקפותי מדי יום. חסרת נשימה ומסמיקה, הסטתי את מבטי להשתקפותו שלו; הוא לא היה מסוגל להסיר את עיניו ממני. עיניו הטובות והמתחשבות, שהיו במקור בגוון ירוק מקסים, הפכו במהירות למשהו אפל ובלתי מזוהה לנגד עיניי. ולפתע, עמד באוויר ניחוח מתוק ונעים שלא היה שם קודם לכן. הסתובבתי במהירות כדי לפנות אליו. "מוזר..." הוא מלמל, מלקק את שפתיו בעוד עיניו – שחורות, אינטנסיביות ומערבולות של תשוקה – ננעצות בשלי. "אף אחת לא עוררה את היחום שלי מעולם, בטח שלא אומגה..." "את יודעת מה – זה לא משנה כרגע," הוא מלמל. הכל היה מטושטש. איכשהו, מצאתי את עצמי שוכבת על גבי במרכז המיטה כשגבר ללא חולצה רוכן מעליי, בעודו מפשיט ממני באיטיות את התחתונים ומשליך אותם הצידה. אבזם חגורה נפתח. "אעשה כל שביכולתי כדי שתגמרי," הוא נשבע בלהט, בקול צרוד. "את עדיין סומכת עליי, מייב?" זה כנראה לא היה במודע מצידו, אבל האופן שבו אמר את שמי... כה מלא תשוקה ודאגה... זה המיס אותי. שיחררתי אוויר. "א-אני סומכת..." הוא נישק אותי, ושום דבר אחר לא היה קיים עוד מלבד שנינו.