**נקודת מבט: מייב** הדבר הראשון שהרגשתי כשהתעוררתי היה כאב הראש המפלח ביותר שחוויתי מימיי. שנית, חוויתי כאב לא מוכר ומעיק... שם למטה. עצרתי אנקה, בידיעה שאתקשה ללכת. ולבסוף, הייתי במיטה שאינה שלי, בחדר שלא זיהיתי. מה קרה הלילה...? נחירה קלה הפרה לפתע את הדממה בחדר המלון, ולרגע קפאתי בבהלה. בזהירות, הצצתי מעבר לכתפי אל הגוף הישן לצידי ופגשתי בפנים הנאות. ואז פרטי הלילה הקודם הבזיקו בזיכרוני. שכבתי עם זר. ראשי הסתחרר. כבשתי פיהוק פתאומי. יש להודות שלא ישנתי הרבה—רוב הלילה עבר בעודנו מממשים את דחפינו הקדמוניים ביסודיות... ביסודיות רבה. עדיין יכולתי לחוש את רפרוף שפתיו על עורי, מדביק נשיקות על כל פיסת גוף שיכול היה להגיע אליה... את כובד גופו השרירי והלוהט על גזרתי הקטנה בעודו הולם בתוכי... פניי בערו. למרות שחשב אותי בטעות לאומגה, הוא הפגין אדיבות וכבוד עילאיים והיה מוכן לעזור לי בשעת צרתי ללא היסוס. חשתי דקירה חדה בחזי. לא הייתי זקוקה לעזרתו כלל אלמלא שרה דחפה לגרוני בכוח את המשקה המסומם ההוא. למה היא עשתה את זה...? באיזה מצב ביש הייתי נתונה. נאנחתי, מביטה לעבר החלון בקצה המרוחק של החדר, מצפה לראות עדיין את חשכת הלילה המוחלטת, אך במקום זאת ראיתי כחול עמום מתחיל להימתח על פני השמים. פאניקה גאתה בי—הזריחה כבר כמעט כאן! אבא הולך לכעוס עלי כל כך. זינקתי מהמיטה ללא רגע לבזבז ולבשתי את בגדיי בחופזה. בעודי מחטטת בכיסי החצאית שלי, הייתי נואשת למצוא סכום כסף כלשהו שיאפשר לי נסיעה חזרה למונסטון. הייתי חייבת להגיע הביתה לפני שמשפחתי תתעורר ותגלה שנעדרתי כל הלילה. בחיוך נלהב, שלפתי לבסוף כמה שטרות ומטבעות—בדיוק מספיק כדי לקחת את האוטובוס. הכסף בידי, ומיהרתי לדלת בשקט ובמהירות האפשרית. אולם ברגע שאצבעותיי נגעו בידית, עצרתי. אני... מעולם לא הודיתי לו על שהציל אותי... בלב כבד, לא יכולתי שלא להביט לאחור בפניו הישנות בשלווה לפני שנעלמתי עם הירח הדועך. השעה הייתה כמעט שש בבוקר כשהגעתי חזרה למונסטון. כשהשמש בקושי זרחה וטל הבוקר עדיין כיסה את האדמה, היה זה מוקדם מדי להתעוררות משפחתי. בדרך כלל, זהו הזמן שבו משרתי האומגה מתחילים להכין את בית הלהקה לאירועי היום. שום דבר שאלפא או לונה צריכים להטריד את עצמם בו. בשקט, החלקתי פנימה דרך הדלת הקדמית וסגרתי אותה בדחיפה קלה ובאנחת ניצחון. סוף סוף, הייתי— "תראו מי סוף סוף החליטה לחזור הביתה." צינה קרה זחלה במעלה גבי. זה היה קול שלא היה אמור להיות ער בשעה כזו. יד עבה לפתה את זרועי וסובבה אותי אל מול בעליה. מולי עמד אבי הזועם, אחותי הערמומית ממש מאחוריו, וויקטוריה ישובה על אחת הכורסאות בהבעה זעופה. נתפסתי, ולא היה לאן לברוח. "איפה לעזאזל היית כל הלילה?" תבע אבא. חתמתי את שפתיי. שום דבר טוב לא יצמח מלספר לו את האמת. "אמרתי לך, אבא!" שרה נתלתה על זרועו. "היא ברחה להשתעשע עם גברים זרים! אוה, אמרתי לך שתהיה כל כך לא מרוצה אם היא לא תחזור הביתה, אבל היא לא הסכימה להקשיב!" איזו פרחחית שקרנית וקטנה! רועדת, אגרופיי קפצו לצידי גופי. "זה לא מה ש—" אבא אחז בי בגסות בלסתי, מכריח אותי להביט בו. בהשתנקות רוטטת, קפאתי—לא יכולתי לזוז... לא העזתי אפילו לנשום בנוכחותו. ובמשך כמה רגעים, הוא פשוט עמד שם, נועץ בי מבט חודר... מרחרח אותי, לפני ששחרר אותי לפתע ברתיעה חדה. "זה נכון," הוא מלמל, נראה מזועזע בתחילה אך הופך זועם יותר ויותר עם כל שנייה שחלפה, ולא יכולתי שלא להתכווץ בשתיקה במקומי. "אני מריח זאב אחר על כל גופך." ברקע, שמעתי קולות תדהמה והנאה. "אבל—" "את—" אבא הפנה את אצבעו, קרה ומאשימה, כלפיי. הוא היה אדום מזעם, מראה שמעולם לא ראיתי עליו קודם לכן. "את ביישת את הלהקה כולה במעשייך חסרי הבושה!" החוורתי, משפילה את מבטי. אולי כל זה לא היה קורה אילו הייתי לוקחת את הזמן להתקלח, להתרחץ—לעשות מה שצריך כדי לשטוף מעליי את הריח ההוא לפני שחזרתי הביתה. "אני... אני לא התכוונתי ל—" "אנחנו לא יכולים לתת לה להרוס את מונסטון עם השערורייה המגעילה הזאת," התעקשה שרה, עיניה קורנות בברק זדוני ואפל. "צריך לגרש אותה ולחשוף אותה כמופקרת שהיא. בתו של אלפא אמיתי לעולם לא הייתה מתנהגת כך." למרות המתח והעובדה שכבודי היה מונח על הכף, מילותיה של שרה דווקא עודדו אותי מעט. גירוש מהלהקה—זה נשמע כמו חלום מתוק-מריר שמתגשם! זו עשויה להיות ההזדמנות שלי לברוח סוף סוף מבית הסיוטים הזה. בפעם הראשונה, חיכיתי בקוצר רוח למוצא פיו של אבי. במקום זאת, הוא הניד בראשו בתקיפות. "לא בא בחשבון," אמר בטון שלא הותיר מקום לוויכוח, מזעזע את החדר כולו, כולל אותי. "אנחנו לא יכולים לתת למידע הזה לצאת מבין כותלי הבית." "א-אבל—איך?" גמגמה שרה. "איך זו לא עילה לגירוש?" "השקעתי דם, יזע ודמעות בבניית כבוד הלהקה הזו. כל מה שצריך זו שערורייה אחת כדי לשרוף הכל עד היסוד... ובזכות אחותך הגדולה והחצופה, יש לנו עכשיו שתיים לדאוג בגללן—הרפתקת הלילה הקטנה שלה בעיר הבירה והיותה ממזרה," הוא עצר ושלח בי מבט זועף. "כדי להגן על המשפחה הזו, אסור יהיה לה להסתובב חופשייה לעולם, כל עוד אני האלפא." צינה פילסה את דרכה אל ליבי מלא התקווה, ועולמי חרב עלי. מילותיו הדהדו באוזניי כמו פעמון אכזרי. עכשיו הבנתי מדוע תמיד סירב להיפגש איתי או לנהל כל דיון על החופש שלי. הוא לעולם לא התכוון לתת לי ללכת... תמיד אהיה האסירה שלהם. ולראשונה מזה זמן רב, דמעה בודדת זלגה על לחיי מול משפחתי. אבא המשיך לדבר, בין אם היה עיוור בכאב לצערי או שפשוט לא היה אכפת לו. בכל ליבי השבור, האמנתי לאפשרות השנייה. "מייב תהיה כלואה בחדרה עד יום מסיבת יום ההולדת של שרה. החל מעכשיו." דממה. "האם זה מובן?" פי רעד. "כ-כן, אדוני..." הוא פנה לאחותי, שזעפה בשקט במושבה. "ואת, שרה?" "...כן, אבא." וכך פשוט, שוחררתי. ההליכה לחדרי נראתה ארוכה במיוחד הפעם. מה שהיה בדרך כלל מבצר בטוח הפך במהירות למרחב מבשר רעות, ועמדתי מול הכניסה זמן רב, חשה אימה המכלה את כולי. ברגע שפתחתי את הדלת וחציתי את המפתן, נפרדתי לשלום משאר חיי. שאיפה... רגל אחת נכנסה לחדר, ואחריה השנייה. סגרתי את הדלת אחריי. נשיפה. כמו בלחיצת כפתור, דמעות הציפו אותי וזלגו במורד פניי, והטלתי את עצמי על המיטה, אבודה באומללותי. גיששתי בעיוורון מתחת לכרית אחר שקיק כותנה קטן, שולפת בעדינות תליון קריסטל סגול שהיה מוגן בתוכו. אבא אסר עליי לענוד אותו אי פעם, אז החבאתי אותו. הזיכרון האחרון והיחיד מאמי האמיתית. לא הייתי בטוחה לאן הלכה או מדוע נטשה אותי, אבל הרגשתי את האמת בליבי בבהירות גמורה—כל חיים איתה היו חלום בהשוואה למה שסבלתי כאן. "נהנית הלילה?" הפניתי את ראשי בחדות אל הדלת וראיתי את שרה, לשם שינוי עם הבעה חתומה. תגובתי המיידית הייתה זעם—לא הייתה לי סבלנות למשחקים הקטנים שלה. "למה עשית את זה? מעולם לא עשיתי לך דבר." "אל תעזי לשחק איתי את הקורבן, כלבה מעורבת שכמותך," היא ירקה ונעצה את אצבעה לעברי. "אני בת טהורת-דם של אלפא ברטון הדגול ושל הלונה שלו. למה שאת—הממזרה שלו—תקבלי יחס זהה לשלי? לא מגיעות לך שמלות יפות, לא מגיע לך לפגוש את הנסיך, ובטח שלא מגיעה לך אהבתו של אבא." "מה?" "אני יודעת מה אני רואה—את כמהה לאישורו כל כך עד שזה מכאיב לך. הוא היה צריך פשוט לזרוק אותך החוצה. אני לא מצליחה להבין למה הוא לא עשה זאת." ההיגיון שלה רק הרגיז אותי עוד יותר. כל הקנאה הבוערת הזו שטיפחה כלפיי הייתה חסרת בסיס לחלוטין. לא היה לי מקום בליבם של הורינו ולא רציתי דבר משלה. בזכות שרה, כל מה שאי פעם רציתי נקרע ממני בכאב. אטמתי את עצמי בפניה. לא נותר מה לומר. משלא קיבלה תגובה נוספת, היא פלטה נשיפת שעמום. "לפחות אבא מתעב אותך לחלוטין אחרי מה שקרה, וזה מספיק לי." לפני שעזבה את חדרי, היא עצרה והתמהמהה ליד הדלת. "הדברים עוד יכולים להיות גרועים יותר. אחרי הכל, את עלולה למצוא את עצמך בהריון." למשמע המילים הרודפות הללו, עיניי ננעצו מייד בשלה בבהלה. היא חייכה אליי חיוך ערמומי בתגובה וסגרה את הדלת מאחוריה. בהריון? פתאום, זה היה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. זה בלתי אפשרי, ניסיתי לטעון בהיגיון, מחפשת בקדחתנות נחמה כלשהי. זה הגיוני רק אם לא השתמשנו באמצ— וההבנה המטלטלת הכתה בי. לא הצלחתי לזכור אם השתמשנו באמצעי מניעה כלשהו.