[מנקודת מבטה של אוולין] כשהמכוניות עצרו באחוזת קינגסטון, עיניי נמשכו מיד לנופים העצומים שהקיפו את האחוזה המסיבית. המקום היה מוקף בעצי אורן גבוהים ויפהפיים שגבלו בנכס כמו חומת הגנה טבעית. ידעתי שחבילת אבן הירח ידועה במסחר שלהם, אבל שום דבר לא היה מכין אותי לכמות הגידולים והמשאבים השונים שהאחוזה סיפקה לבדה. באמת נשביתי בקסם. היו שם פרדסים וחלקות מאורגנות של שיחי פרי וגינות ירק - שכולם טופלו בעדינות על ידי קבוצות רבות של חברי החבילה. כל אחד מהם נראה נחוש, ממוקד ומיומן היטב לעבוד בתנאים כה קפדניים. כשהלימוזינות חלפו, חלק מחברי החבילה הרימו את מבטם מעבודתם כדי להציץ במהירות במה שקורה. תהיתי אם מישהו מהם ידע על מה שהולך לקרות היום. כולם נראו עסוקים בעבודה ולא הייתה שום אינדיקציה אמיתית אחרת לכך שעומדת להתרחש חתונה. ליבי קפץ לגרוני בפעם המאה מאז הבוקר, כשהמכונית סוף סוף עצרה. הבית עצמו נראה כאילו יצא מתוך אגדה. מבחינתי, אחוזת סילברווד תמיד הייתה מקום של יופי ומעמד חברתי גבוה. עם זאת, שום דבר לא יכול היה להכין אותי לפאר האדריכלי שהיה אולם קינגסטון. המקום היה עצום, כנראה גדול פי שלושה מביתי שלי. מבנה הלבנים האדומות הבהירות שלו היה מעוטר בשיש לבן ובפסלים מגולפים רבים המשקיפים על השטח העצום. זה היה אלגנטי אבל קר. אולי זה בגלל שאלכסנדר גר לבד מבחינה טכנית. נשמתי כמה נשימות סדירות פנימה, בתקווה להכין את עצמי מנטלית לאירוע שעמד להתרחש. הנהג יצא והקיף את המכונית כדי לפתוח לי את הדלת. בעזרתם הנחוצה של כמה מהמשרתות, הצלחתי לצאת מהמכונית בחן מבלי לעשות יותר מדי רעש. אישה מבוגרת עם מדים שנראו רשמיים יצאה לקראתנו בחיוך רך. "את בטח מיס אוולין," היא אמרה. "אני נינה, עוזרת הבית כאן." "שלום, נינה. נעים להכיר אותך." "והאנשים האלה בטח המשפחה שלך," היא בירכה. "אם תואילו כולכם ללכת אחריי, אקח אתכם לסלון." משפחתי ואני הובלנו לאולם הכניסה, שם הופתעתי לטובה לגלות שהוא מקושט קלות לכבוד האירוע. זרים קטנים של פרחים שנקטפו ועוצבו טריים הונחו בכל רחבי המקום יחד עם סרטים עדינים של תחרה לבנה. הסלון היה גדול ומרווח למדי עם תקרות גבוהות. הקישוטים הועברו בהדרגה בכל רחבי המקום. הכל נראה מכובד באופן בלתי צפוי, בהתחשב בנסיבות. באמת חשבתי לרגע קצר שהכל יהיה בסדר. אולי לא אתחרט על הנישואין האלה, אחרי הכל. עם זאת, המחשבות המבטיחות האלה נעלמו ממוחי תוך שניות. ברגע שהפניתי את ראשי כדי להעיף מבט במורד המעבר הקטן והמאולתר, שמתי לב שליד המזבח, בצד ימין, היו כיסא גלגלים, מסכה וחצי גפה תותבת. זה היה מראה מצמרר להחריד, אבל הוא העלה את השאלה. איפה לעזאזל אלכסנדר? "אמ..." איפה הוא היה? האם אלכסנדר שכח איכשהו שהיום, הוא ואני אמורים להתחתן? פקפקתי בזה. למרות שלא הכרתי את אלכסנדר באופן אישי, משהו אמר לי שהוא לעולם לא ישכח דבר חיוני כמו זה. ואלפא כמוהו לא היה מועד לעשות טעויות רשלניות. אז איפה לעזאזל הוא היה? נינה כחכחה בגרונה. היא נראתה קצת נבוכה כשדיברה. "אלפא אלכסנדר לא יופיע, והפריטים האלה נמצאים כאן כדי לייצג אותו." הרמתי את גבותיי בתדהמה. "את רצינית?" היא הנהנה בראשו. "מה עם המשפחה שלו?" שאלתי. שוב היא הנידה בראשה. "הם לא יכלו להגיע היום." איזה מין חתונה לעזאזל זאת? נינה מסמנת לשאר משפחתי לשבת בנימוס בזמן שהיא הולכת לברך את הכומר. ברגע שהיא עזבה את החדר, סמנתה פרצה בצחקוקים אינסופיים. פניה האדימו משנייה לשנייה והיא התנשפה לאוויר. "אוי, זה היסטרי לחלוטין," סמנתה צוחקת. "הארוס שלך אפילו לא טרח להופיע לחתונה שלו עצמו. ברור שהוא לא מחפש אישה, אלא מישהו אחר שיטפל בו." לחיי עלו באדום עז ממבוכה עמוקה. ליאם כחכח קלות בגרונו. "סמנתה, אולי לא כדאי לך—" סמנתה מתעלמת ממנו. "נו באמת, אני היחידה שרואה את ההצבה הזאת כאן? רק תחשבי כמה טוב תשתלבי כאן, אוולין," היא המשיכה. "היית כמעט משרתת בבית האחרון, עכשיו תהיי מטפלת לגבר נכה נורא בבית הזה." ליבי צנח לבטני בזמן שתחושה נוראית שטפה אותי. סמנתה תמיד הייתה בלתי נסבלת, אבל מעולם לא ידעתי כמה מעט שליטה הייתה לה על התנהגותה. למען השם, עמדנו ממש בבית של אלכסנדר והיא השמיצה אותו לחלוטין. מה שהטריד אותי עוד יותר היה כמה חסרי תועלת היו איזבלה ואבי באותו רגע. אף אחד מהם אפילו לא מצמץ לנוכח הגישה המזעזעת של אחותי החורגת. פניתי ונעצתי מבט בנערה הצעירה בזעם מאחורי קולי. "תשתקי, סמנתה!" רשפתי. "גם אם אלכסנדר נכה, עדיין מגיע לו הכבוד שלך. הדברים האלה כאן הם רק כלים רגילים שמאפשרים לו לתפקד." אבל סמנתה רק חייכה בזלזול והנידה בראשה. "וואו, את אפילו לא נשואה וכבר את מגנה עליו. זה גם מתוק וגם עצוב באופן פתטי." בדיוק כשעמדתי לתקוף אותה שוב, קול אחר דיבר. "האם אוכל לבקש את סליחתך?" הטון היה רגוע אך סמכותי, ששלח צמרמורות במורד עמוד השדרה שלי. כולנו הפנינו את ראשנו כדי לראות גבר, יושב בכיסא גלגלים כשהוא עוטה מסכה חצויה על פניו. שני אנשי צוות עמדו מאחוריו יחד עם גבר נוסף שלדעתי היה העוזר האישי הקרוב שלו. מוזר מספיק, אבי היה הראשון להגיב. "אלפא אלכסנדר." האם זה באמת היה הוא? אף על פי שישב בכיסא גלגלים, הגבר היה בכושר גופני וחזק. היציבה שלו שידרה ביטחון, והקרינה הילה מדכאת כמישהו בתפקיד בכיר יותר. עיניו דמויות הספיר, קו הלסת החד, עורו השזוף ושפתיו החושניות - בשילוב עם המסכה והלבוש היקר שלו - העניקו לו אווירה של מסתורין ואצילות. זה גרם לתהות כמה בולטות פניו חייבות להיות מתחת למסכה, וזה בניגוד מוחלט לשמועות המפחידות שהקיפו אותו. אבל כולם ידעו שמתחת למסכה, פניו כנראה נשרפו קשות, מה שגרם לי להרגיש רחמים. "א-אני מצטערת," סמנתה התנצלה בענווה. אבי פנה לתת לאחותי החורגת מבט חלש של אישור להתנהגותה הקודמת. "סמנתה, את צריכה לשלוט טוב יותר במילים שלך ולדעת אם ומתי זה מתאים לומר דברים כאלה," הוא נזף. "אולי, כדאי לך ללכת ולחכות במכונית." נלחמתי בדחף לגלגל עיניים למראה הזה. כמובן, אפילו בזמן כזה, אבי יקל עם סמנתה. עם החצי האחד של פניו שהיה עדיין גלוי, אלכסנדר הרים גבה. "זה הכל?" הוא שאל באדישות. "למישהו עם לשון כל כך משוחררת, אני חושב שמגיע לך שהיא תוסר."