[מנקודת מבטה של אוולין] לראשונה מזה שנים, ראיתי את פניו של אבי נשברות למבט של פחד טהור. אבי מעולם לא נודע כאיש חלש. הוא מעולם לא היה אחד להתחנף או להפציר כאשר נעשו טעויות. הוא תמיד עטה הבעה סטורית, נחושה ובלתי מעורערת. אפילו בתקופות הקשות ביותר, האיש היה כמעט בלתי שביר. אבל זה בבירור לא היה המקרה כאן. האיש הזה שלא הראה לי אפילו גרם אחד של רגש במשך רוב חיי, כמעט פרץ בבכי. הבעתו הייתה מכווצת ורועדת מדאגה - הכל בגלל מה שאמר אלכסנדר לאור הנזיפה שקיבלה סמנתה. עיניי כמעט זינקו ממקומן כשכמעט מעד אבי על ברכיו. אלכסנדר הדהים את כולם בגלוי בהערתו. האם הוא היה רציני? תארו לעצמכם, עולם ללא סמנתה שיש לה את היכולת לדבר. נשימתי שלי כשלה לרגע קצר. המבט הבלתי ניתן להכחשה בעיניו של אלכסנדר היה הוכחה שהוא היה רציני לחלוטין. לא נראה שמץ של ראיה כדי לגרום לי לחשוב פעמיים. זה שלח צמרמורות אינספור במורד עמוד השדרה שלי. למען השם, אבי שלי כמעט רעד במקום בו עמד. למה האיש הזה מסוגל? האם ברצינות עמדתי להתחתן עם האיש הזה? בעוד שאבי היה שניות מהתחנפות, איזבלה נראתה כאילו היא על סף התעלפות מוחלטת. ליאם נראה המום ואפילו לא טרח לדבר בשמה של סמנתה. ואשר לאחותי החורגת היקרה... היא הפכה לכמה גוונים חיוורים יותר והייתה על סף דמעות. "הו, בבקשה," התחנן אבי. "אנא חוס על בתי עינויים כאלה." מבטי חזר לאלכסנדר שנראה אפילו פחות מעוניין מאשר כשנכנס לחדר לראשונה. הוא נאנח נשימה ארוכה ונופף בידו. "יש לעשות משהו בקשר להתנהגותה המתועבת," הוא מתעקש. "אני מסרב אפילו לחשוב שאני אהיה קשור למשפחה כזו שמאפשרת לבת שלה לדבר בחוסר כבוד ובוז כלפי אנשים שהיא אפילו לא מכירה." שוב אבי התחנן לרחמים בשם הנימוסים הגרועים של סמנתה. עם זאת, אף אחד אחר לא היה מוכן להתערב בשמה כדי להתווכח עם אלכסנדר. זה היה כאילו הוא זה שהחזיק בכל הכוח במצב וכולם ידעו את זה. "אני חושש שאני חייב להתעקש שיעשה משהו," הוא דחף בתקיפות. אבי הנהן לאט בראשו והביט בסמנתה בבושה. "אני מבין." סמנתה הניעה את ראשה בפחד; עדיין מפוחדת מכדי לדבר בעד עצמה. ליאם עמד שם בלי מילה או מחשבה אחת - כנראה בגלל שגם הוא פחד ממה שאלכסנדר יעשה. באופן מוזר, אלכסנדר הפנה את ראשו כדי לחסוך לי מבט מהיר. בחלקו רציתי לדעת איזה סוג של מחשבות רצו במוחו של האיש. מצד שני, אולי זה היה דבר טוב שלא ידעתי. "אני חוזר בי מהפקודה הקודמת שלי ובמקום זאת דורש שאחותך החורגת תהיה כלואה לא פחות מחודש," הוא הצהיר בקור. סמנתה פרצה בבכי. אלוהים אדירים, אפשר היה לחשוב שהיא בדיוק נשפטה לשהייה לכל החיים בכלא. הפעם איזבלה התקדמה וניסתה להפציר בעד בתה. אבל אלכסנדר לא שמע דבר מזה. "חודש אחד," הוא הורה. "היא תהיה כלואה למשך חודש אחד שבו היא תבלה בהרהורים על התנהגותה הגסה ותלמד כיצד להתנהג כראוי בנוכחות אחרים." "הו, בבקשה!" איזבלה מפצירה בייאוש. "בבקשה, אל תהיה כל כך קשה עם הבת שלי. נכון שיש פעמים שהיא חושבת לפני שהיא מדברת, אבל זה לא צריך להיות אומר שהיא צריכה להיענש בחומרה על כך-" "עוד מילה חסרת טעם אחת ואני אשמח להאריך את העונש גם לך," נהם אלכסנדר. "נראה ששתיכן יכולות להפיק תועלת עמוקה מכמה הרהורים עצמיים הגונים." איזבלה סגרה מיד את פיה בעוד עיניה נותרו פעורות בתדהמה. לפתע, נינה הופיעה שוב כשהכומר בעקבותיה. היא שמה לב לשינוי המוזר בחדר. "הו, אדוני! לא ציפיתי לראותך היום," היא אמרה בחיוך נעים. "אתה רואה, הכומר בדיוק הגיע." האיש המבוגר התקדם ונתן לאלכסנדר קידה קלה של כבוד וניקה בעדינות את גרונו. "אלפא אלכסנדר, האם תמשיך בטקס הנישואין?" הוא שאל. בטני התפתלה בחוסר ודאות. חכה. האם לאלכסנדר הייתה ברירה אמיתית בכל זה? האם הוא לא היה תחת חובתו של המלך, כמו שאני הייתי למשפחה שלי? מיד נרתעתי מהמחשבה שהדעה שלי על כל העניין הזה מעולם לא הייתה חשובה. כנראה, אי אפשר היה לומר את אותו הדבר לגביו. החדר השתרר בדממה כשכולנו חיכינו לתשובתו. אלכסנדר לא נתן תשובה מיידית לכומר ובמקום זאת הפנה את ראשו להסתכל עלי בחזרה. לבי הלם בטירוף בחזה, בלי מושג מה עומד לקרות הלאה. "אוולין... נכון?" מצמצתי בחזרה את ההפתעה בעיניי והנהנתי קלות. "כן." איכשהו תווי פניו כמעט התרככו וגם הטון שלו. "את בטוחה לגבי המשך החתונה הזו?" הוא שאל. שפתיי נפערו בתדהמה. "אתה... אתה שואל לדעתי על העניין?" שוב, אבי התקדם ודיבר בחופזה מבולבלת. "כמובן שהיא ממשיכה בנישואין האלה," הוא אמר. "היא הסכימה מהרגע הראשון שסיפרנו לה על זה." אלכסנדר בקושי הביט באבי. "אני חושב שדיברתי עם אוולין. לא איתך," הוא התערב בחדות. אבי נסוג מעט, והשליך לי מבט אזהרה חמור בעוד גבו של אלכסנדר היה מופנה. זה גרם לי להיזכר במה שהיה על כף המאזניים. אדוארד. הנישואין האלה נועדו לעזור לטפל באחי. כל מה שיכולתי לעשות היה להנהן בראשי. האלפא היסס לרגע, ונראה סקפטי לגבי תשובתי. למרות זאת, הוא הסתובב בחזרה לכיוון הכומר. "המשך בטקס." לא הייתי בטוחה אם להרגיש הקלה או מלאת אימה. אחת המשרתות סילקה במהירות את הכיסא גלגלים הריק ואלכסנדר חזר למקומו. הכומר עמד בראש המזבח ואבי ליווה אותי בנחת במעבר. בעוד הכומר החל לקרוא את הקטעים השונים שנבחרו, דעתי החלה לנדוד. הייתי צריכה להתמודד עם העובדות. חיי השתנו באופן דרמטי תוך כמה ימים בלבד. לאחר שחשבתי על כך רבות במהלך היומיים האחרונים, הבנתי שאם המשפחה והגורל שלי באמת קשרו קשר להעמיד אותי בעמדה קשה, לא הייתה לי ברירה אלא להפיק את המיטב מהמצב. אני חייבת להמשיך לחיות - למען אחי. אני צריכה לעשות כמיטב יכולתי לחיות חיים טובים יותר. תמיד שמתי את האינטרסים של אחרים לפניי, אפילו כשהייתי ילדה. אז לא הייתה סיבה שלא אוכל לעשות את זה עכשיו. כשזה הגיע לאלכסנדר, לא באמת מצאתי אותו כל כך מפחיד כפי שהשמועות התעקשו. בטח שהוא היה אינטנסיבי וישיר, אבל לא היה קשה להסתכל עליו. לאחר שאבדתי במחשבותיי, חסמתי לחלוטין את החלק שבו הכומר ביקש ממני לחזור על המילים 'אני מסכימה'. בדיוק כשעמדתי לתקן את השמטתי, אלכסנדר הרים את ידו. "עצור." הוא נתן לי את אותו מבט כנה מקודם. "אוולין, את לא צריכה להכריח את עצמך לעשות את זה. אני אתן לך לא להתחתן איתי בלי השלכות." לבי צונח כשהוא מסתובב ללכת. תפסתי את המבט המאיים בעיניו של אבי. הוא לא יכול היה לטעות יותר. היו השלכות. בלי נישואין לא יהיה פרס מהמלך ואז חייו של אחי... לפני שהייתה לי הזדמנות להרהר באפשרויות שלי, מצאתי את עצמי ממריאה אחרי אלכסנדר. הנחתי יד על כתפו ופניתי אליו. "כן, אני כן," אמרתי לו בנשימה עצורה. התכופפתי והצמדתי את שפתיי לשפתיו. הרגשתי שהוא מתקשח, כנראה מההלם מהעזות שלי. כשנסוגתי, עיניו פערו בתדהמה. בדיוק אז עלה בדעתי שאלכסנדר לא אמר אם הוא מסכים לנישואין האלה עדיין. הכומר, שהבין שזידרזתי את התהליך, צעק במהירות. "אה... אני מניח... אני מכריז עליכם לבעל ואישה! ואתה יכול לנשק את הלונה שלך!"