ריינה: "היי, ריד, הנה!" קראתי לאחי, והרגשתי שכמעט כל בית הקפה הסתובב כדי לנעוץ בי מבט נוקב. לא היה לי אכפת במיוחד. פשוט שמחתי לראות את אח תאומי, גם אם ידעתי שזה יהיה רק לחצי שעה לפני ששנינו נצא לעבודה. "היי!" הוא קרא בחזרה, תוך שהוא מנווט בזהירות בין המושבים עם כוס הקפה שלו ביד. הוא החליק למושב שממולי ופלט אנחת רווחה ארוכה. "איך היום הזה יכול להיות קשה כבר?" הוא שאל אותי, למרות שידעתי שזו שאלה רטורית. "מה קרה?" שאלתי, בודקת את השעון שלי. השעה הייתה רק שמונה בבוקר, אבל ידעתי שאחי כבר הספיק להסתבך במשהו רציני. הרבה מהלקוחות שהוא ייצג היו מעבר לים, מה שאומר שדברים רציניים יכולים לקרות במהלך הלילה והוא לא יידע על זה כלום עד שהוא יתעורר ויבדוק את ההודעות שלו בבוקר. "נראה שמרקו רוצה להקדים את הדיון שלו בכמה שבועות," הוא הסביר. "משהו לגבי חתונה משפחתית? אני לא בטוח. זה אומר שהכל צריך להיכנס להילוך יתר לזמן מה." "כן, ואתה פשוט כל כך מתנגד לעבוד יותר," הקנטתי. הוא חייך אלי. "אני כל כך שקוף?" "אתה מכור לעבודה," אמרתי לו. "אני לא יודעת מאיפה זה בא לך." "כן, כאילו את לא מבלה כל יום ויום בעשיית יותר ממה שאת צריכה," הוא ירה בחזרה. חייכתי והרמתי את ידי. "היי, אין מנוחה לרשעים, נכון?" "ריינה, את וטרינרית," הוא אמר. "אני לא חושב שאת יכולה להתרחק יותר מרשע אם תנסי." לגמתי מהקפה שלי. הייתה לו נקודה. אני מניחה שלשנינו כנראה יש את העבודות הכי סטריאוטיפיות של עשיית טוב שאפשר היה להעלות על הדעת. אני הייתי וטרינרית, והוא היה עורך דין שעבד קשה כדי להביא תיקים שהתעלמו מהם בפני שופטים שיכלו לשמוע אותם בפועל. למרות שהוא היה צעיר ממני - בעשר דקות - הייתה לנו אותה דחף לנסות ולעשות את העולם למקום טוב יותר. "אתה צריך לקחת יותר חופש מהעבודה," אמרתי לו, משחקת את האחות הגדולה הדואגת. בקושי ראינו אחד את השני, בהתחשב בכמה שהעבודות שלנו תובעניות כל הזמן, והייתי צריכה לדחוס את כל הדאגה האימהית שלי עליו לחצי השעה שבה תפסנו קפה כל בוקר. "וגם את צריכה, אבל אף אחד מאיתנו לא באמת הולך לעשות את זה, נכון?" הוא אמר. משכתי בכתפי. "רעיון נחמד בכל זאת, נכון?" "רעיון נחמד," הוא אמר. "אתה יודע שאני כל כך גאה בך," אמרתי לו, כאילו לא אמרתי לו את זה בכל פעם שהיו לי יותר מכוס יין אחת. "אני יודע." הוא חייך, והוא הושיט יד ולחץ לי על הכתף. "גם אני בך." "אתה יכול בעצם להגיד את המילים, 'אני גאה בך', אתה יודע?" אמרתי בשובבות. הוא הטה את ראשו לעברי. "אוקיי, אני אתחיל לבטא את הרגשות שלי בערך בזמן שאת תתחילי לקחת יותר חופש מהעבודה. דיל?" "דיל." פטפטנו קצת על מזג האוויר ורכלנו על הזוג שאנחנו בדרך כלל רואים כאן כל יום שלא הופיע כבר כמה ימים ברציפות. הם נפרדו? ברחו עם אנשים אחרים? לא היו לי חיים רומנטיים לדבר עליהם בעצמי, אז הריגוש הכי גדול שהשגתי היה לדבר על מה שיכול היה לקרות עם זרים מוחלטים. עצוב? בטח. אבל זה היה גם כיף ופשוט ההסחת דעת שהייתי צריכה לפני שקפצתי ראש לתוך יום העבודה הארוך שהיה לפניי. נפרדנו לשלום בחיבוק בדלת ואז יצאנו למשרדים שלנו. לא היה לי הרבה ללכת לשלי, אבל ריד אהב לרוץ לשלו רק כדי לסחוט את האימון שלו. לא ידעתי מאיפה יש לו את המוטיבציה להתמקד בשמירה על כושר. הכי טוב שיכולתי לעשות היה לרוץ מסביב למרפאה הווטרינרית כל הבוקר ולקוות שזה מספיק כדי להרוויח את שקית הצ'יפס שכמעט שאפתי עם קפה אחר הצהריים שלי כדי לשמור אותי. הגעתי למרפאה ממש לפני שהיא נפתחה. תודה לאל חנה הייתה שם כדי לפתוח לי. היא הייתה הטכנאית והפקידה שלנו הכל באחת, או לפחות, היא הייתה צריכה להתעלות על עצמה אחרי שריטה, השותפה העסקית שלי, יצאה לחופשת לידה. הדברים היו קדחתניים ללא הפסקה מאז שהיא יצאה באנוכיות ללדת את התינוק שלה, אבל אם להיות כנה, זה בדיוק כמו שאני אוהבת את זה. "בוקר טוב," קראתי כשזרקתי את התיק שלי לחדר הצוות המאולתר שהסבנו מארון קטן ליד הדלת. "בוקר טוב!" היא קראה בחזרה, תמיד עליזה, אפילו מול לוח הזמנים הצפוף שהיה לנו היום. זה היה עמוס בצורה יוצאת דופן ליום שני, ויכולתי להיות בטוחה שאקבל גם כמה שיחות חירום ברגע האחרון, בין אם נרצה ובין אם לא. "סוף שבוע טוב?" שאלתי אותה כשניגשתי לנקות את עצמי ולהכין את החדר האחורי למבקר הראשון שלנו. "מה זה סוף שבוע שוב?" שאלה חנה, מעווה את פניה. "אני חושבת ששכחתי מהם מאז שריטה עזבה." "כן, גם אני," הסכמתי. הזמנתי אספקה חדשה כל סוף השבוע על פני ארוחות מיקרוגל, בתקווה שלא ייגמרו לנו החרא לפני סוף החודש כשכל התשלומים שלנו יתגלגלו. ידעתי שהייתי צריכה לקחת יותר זמן לעצמי, אבל זה פשוט לא איך שזה עבד בעבודה הזו. והייתי בסדר עם זה.