ריינה לא הייתי נכנסת לעבודה הזו אם הייתי רוצה זמן לעצמי. כשריטה ואני השקענו במרפאה הזו, ניקינו אותה והפכנו אותה למרפאה שהיא היום, הצלחתי לשכנע את עצמי שזו תהיה הזדמנות בשבילי לקבוע לעצמי את שעות העבודה ולקחת קצת יותר זמן לעצמי מהעבודה. אבל באמת, עם כל כך הרבה יותר על הכף, זה רק הקשה עליי לקחת הפסקה ולהירגע. כל הזמן רצתי ממקום למקום, מנסה לוודא שהכל מתנהל בצורה חלקה ושאנחנו הולכות להרוויח מספיק כסף כדי לעבור את השבועות הקרובים, ושלכל הלקוחות שלנו תהיה את הטיפול הטוב ביותר שאפשר כל עוד הם איתנו. זה היה קשה, כן, אבל זה מה שתמיד רציתי. זו הייתה עבודה בתנאים שלי, והעבודה הזו הגיעה עם ערימה ענקית של אחריות, גם כן. ביליתי את רוב היום שלי מכוסה בשריטות חתולים ובשיער כלבים, שלא לדבר על סימן ניקור כועס מדי פעם שהשאיר ציפור שלא הייתה מרוצה במיוחד מלהיות מובאת לכאן מלכתחילה. ויכולתי לומר בוודאות שלא היה אכפת לי מכל זה. אהבתי את העבודה שלי. אהבתי את העבודה שלי עוד לפני שהתחלתי אותה, כשלקחתי את קורס המבוא שלי במכללה ופגשתי אנשים אחרים שהיו נלהבים כמוני. הערצתי חיות - תמיד הערצתי ותמיד אעריץ - והמחשבה שאני זוכה לבלות את הזמן שלי סביבן כל היום הייתה הדבר הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו בעולם. במכללה פגשתי גם את ריטה. היה לה אותו מבט כמוני, אותו תשוקה, וזה שימח אותי כל כך לדעת שיש עוד אנשים בחוץ בדיוק כמוני. נשארנו בקשר כשסיימנו את הלימודים, כששתינו קיבלנו עבודות טכנולוגיות תחת קלינאים מנוסים יותר, אבל לא עבר זמן רב עד ששתינו השתוקקנו למשהו קצת יותר לפי הכללים שלנו. וככה הגענו לפתוח מקום משלנו. עברו כמה שנים עכשיו, והיה קשה כשרק התחלנו. ריטה נאלצה לקצר את ירח הדבש שלה כדי לחזור בזמן כדי לטפל בגל הלקוחות הראשון שלנו. בנינו זרם קבוע של אנשים שסמכו עלינו וחזרו אלינו, לא משנה מה, והם לעולם לא ידעו כמה אנחנו אסירי תודה על חזרתם לכאן. בפורטלנד, מפה לאוזן היה כל כך חשוב בהוצאת משהו כזה לדרך, וסמכנו על זה בימים הראשונים. הימים האלה כבר מאחורינו. התנקיתי והתכוננתי להגעתו הראשונה של היום, ציפור שהצליחה להיתפס במאוורר חשמלי ולשבור את כנפה בתהליך. זה היה הליך עדין לתקן הכל ולגבס, אבל הצלחתי. אחרי זה, היה לנו כלב טיפש שאכל נעל והצליח לקלקל את הבטן שלו בתהליך. הוא היה צריך כמה תרופות כדי לוודא שהוא מוציא את הכל בבת אחת בלי יותר מדי סבל. ליטפתי את ראשו כשהוא קפץ מהשולחן, ולא יכולתי שלא לחייך כשראיתי את הבעלים שלו אוספת אותו לזרועותיה בדרך החוצה. האנשים שהגיעו לכאן עשו זאת כי הם אהבו את החיות שלהם בדיוק כמו שאנחנו דאגנו להן. אחר כך הגיעה חתולה עם רגל פגועה, ואז שלושים דקות לארוחת צהריים, ואז טיפול בכל הקליטות לשעת חירום של היום - חיות המחמד שהצליחו להסתבך בדרך זו או אחרת בשעות האחרונות. לא הייתי צריכה לקחת על עצמי משהו מטריד מדי, וזה היה הקלה. ידעתי שהייתי אמורה להתחשל לדברים האלה ככל שאבלה יותר זמן בתעשייה, אבל זה מעולם לא קרה. במובנים מסוימים, קיוויתי שזה לעולם לא יקרה. הרגשתי שחלק גדול מהיכולת שלי לעשות את העבודה הזו מגיע מרצון לעצור סבל של חיות, ואם אפסיק לדאוג לזה, אז איזו מוטיבציה תהיה לי להמשיך? שלחתי את האנה הביתה מוקדם ככל שיכולתי כדי שהיא תוכל לנוח, וניקיתי והתכוננתי ליום המחרת כמיטב יכולתי. עד שעליתי על הרכבת שלקחה אותי בחזרה לדירה שלי, פיהקתי כל כך חזק שבקושי ראיתי. עליתי במדרגות לסטודיו הקטן שגרתי בו ונפלתי למיטה. היו לי כמה ארוחות קפואות שיכולתי לזרוק על הכיריים ולבשל, אבל לא רציתי לזוז קצת זמן. לפעמים הייתי כל כך עייפה שתהיתי למה עשיתי את זה מלכתחילה, אבל אז נזכרתי בדרך שבה הבעלים אספה בשמחה את הכלב שלה כשצעדה החוצה, וידעתי בדיוק למה. זה היה בשביל החיות. והטוב שהן עשו בעולם. בגלל זה עשיתי את זה. לא משנה כמה מתיש זה נהיה, הייתי חייבת להן לתת את כל כולי, ואני הולכת להמשיך לעשות את זה כל עוד אני עדיין יכולה. הדברים אולי הסתבכו, אבל הייתי מחויבת. ויותר מכל, שמחתי שיכולתי לחזור הביתה מהעבודה כל יום, בטוחה שעשיתי קצת טוב בעולם. כמה אנשים זוכים להגיד את זה?