הארי הווטרינרית הביטה בוויני ובי והניפה לנו לבוא. "אתם יכולים לדרוך מעבר לסף." הצצתי שוב בשעון שלי. ידעתי שאני צריך להספיק להביא את וויני לבית הספר, אבל היא כבר משכה לי ביד כדי שנוכל להסתכל מקרוב על הכלב. "אני שמחה מאוד למצוא לחבר הקטן הזה בית בשבילכם," הסבירה לי הווטרינרית. "יש לי קשרים עם מקלטים ברחבי העיר. הם יוכלו למצוא מישהו שישמח לקבל אותו אליו." "אבל אנחנו יכולים לקבל אותו אלינו," מחתה וויני, ושוב הצטערתי. רציתי להגיד לה שאנחנו פשוט לא יכולים, אבל לא היה לי לב לדחות אותה בצורה כל כך בוטה. הווטרינרית חייכה אליי באהדה. "מה דעתך שתצאי לפגוש אחד מהחתולים שבחוץ?" היא הציעה לוויני. וויני קפצה על ההזדמנות מיד. הווטרינרית פנתה שוב אליי והחליקה את ידה על ראשו של הכלב. נראה שהוא כבר נרגע רק מלהיות בנוכחותה. הנחתי שזו ההשפעה שהיא צריכה שתהיה לה על בעלי חיים, כשהיא עושה את העבודה שלה. "יש הרבה מקומות שאנחנו יכולים לקחת אותו אליהם, ואני עובדת רק עם מקלטים שלא ממיתים," היא הסבירה לי. "הוא נראה במצב די טוב. אנחנו נשאיר אותו כאן ללילה כדי לוודא שאין משהו סמוי, ואז נוכל לנסות למצוא לו מקום להישאר בו, אם אתה בטוח שאתה לא רוצה להחזיק אותו." "אני בטוח," עניתי, למרות שלא הייתי. מעולם לא היה לי כלב כשגדלתי, ותמיד רציתי אחד. הבחור הקטן הזה הגיע בריצה לחיינו כאילו ידע שאנחנו יכולים להשתמש בקצת אהבה נוספת, והיה חלק בי שפשוט רצה לחבק אותו ולומר לו שהוא יכול להישאר. אבל היו מספיק שינויים לאחרונה, ולא רציתי שוויני תיקשר לכלב רק כדי שנצטרך להיפטר ממנו כי אנחנו לא יכולים להתמודד איתו בהמשך. "מה שנראה לך הכי טוב," היא אמרה. "עשית את הדבר הנכון, שהבאת אותו. הרבה אנשים פשוט היו מתעלמים ממנו והופכים את זה לבעיה של מישהו אחר." "כן, אני לא חושב שאחיינית שלי הייתה נותנת לי לחמוק מזה," עניתי. היא צחקה, התרגשה מהתגובה. "אני מבינה את זה," היא אמרה. "ילדים יכולים להיות כל כך יותר רחמנים ממבוגרים לפעמים, אתה יודע?" "אני מניח שכן," אמרתי. "אם כי החמלה שלה גורמת לי לאחר לעבודה ממש עכשיו." "עשית את כל מה שאתה צריך לעשות," היא אמרה לי. "אתה יותר ממוזמן לצאת מכאן." "תודה," עניתי, והיא מיהרה להושיט לי כרטיס לפני שיצאתי לכיוון הדלת. "תתקשר אליי אם אתה מוצא עוד כלבים משוטטים מסתובבים מתחת לגלגלים האחוריים של המכונית שלך," היא הציעה. "יכולתי להשתמש בעוד אנשים כמוך שבאמת אכפת להם מבעלי חיים בעיר הזאת." "אעשה זאת," הבטחתי, והיא חייכה אליי כשיצאתי לכיוון הדלת. הצצתי למטה בכרטיס שהיא נתנה לי. ריינה וולטרס. זה היה שם שנראה שמתאים לה איכשהו, משהו מתוק וטבעי. "היי, וויני," אמרתי כשהיא הסתובבה עם כמה מהחתולים בדלפק הקבלה. "אנחנו צריכים ללכת עכשיו, בסדר? אני צריך להביא אותך לבית הספר." "מה עם הכלב?" היא שאלה בתקווה. נענעתי בראשי. "עדיף לו להישאר כאן," עניתי. "החבר'ה האלה יודעים מה הכי טוב בשבילו." היא נפנפה בשפתיה בצורה מרשימה, ורק נענעתי בראשי אליה, צחקתי ותפסתי את ידה כדי להחזיר אותה למכונית. סוג כזה של דבר עשוי לעבוד עליי מדי פעם, אבל התחלתי להבין את הדרך שבה היא מנסה לסובב אותי, וידעתי שכלב לא יסתדר בטווח הארוך. ובכל זאת, היא הצליחה לשמור על שתיקה בזמן שנסענו לבית הספר, ואפילו כשנכנסנו למשרד כדי שאוכל להסביר לפקידת הקבלה למה אנחנו מאחרים. היא סוף סוף הפרה את שתיקתה כשהתחלתי לדבר- "הצלנו כלב!" היא הסבירה בשמחה, עם חיוך גדול על פניה. בלגנתי את שיערה ושלחתי אותה לדרכה. היא הייתה מרוצה בבירור שיש לה סיפור כיפי לספר לבני גילה בזמן שהיא בכיתה היום. זה יהפוך אותה לשיחת היום במגרש המשחקים, וזה בדיוק מה שהיא צריכה כדי להסיח את דעתה מכל זה. יצאתי לעבודה, שמח שלא אצטרך להמציא את אותם תירוצים. לאף אחד לא באמת אכפת מתי אני מגיע למשרד. יארה תהיה שם כדי לנזוף בי, כמובן, אבל רק בגלל שלא הייתי בסביבה כדי להביא לה את הקפה שתמיד היה לה בסביבות השעה הזאת. וכשאספר לה למה איחרתי כל כך, ידעתי שהיא תחשוב שזה ממש מקסים ותניח לזה. תפסתי את המפתחות שלי מהכיס וסגרתי את אצבעותיי סביב הכרטיס שהווטרינרית נתנה לי לפני שעזבתי את המשרד שלה. שלפתי אותו והבטתי בו, עם חיוך על פניי. ידעתי ששום דבר לא יצא מזה, אבל אז מה? מותר לי להיות שמח שקיבלתי את המספר של אישה יפה. היא הייתה מתוקה וחמה, והיה לה בערך החיוך הכי טוב שראיתי בחיי. ואחרי הלחץ שהיה הבוקר הזה כבר, חשבתי שאני חייב לעצמי קצת פינוק בהתאהבות הכי קטנה בעולם.