הארי ניגשתי להוציא את המכונית מהחניה. להפתעתי, נראה שהפעם אנחנו באמת הולכים להגיע לבית הספר בזמן. "את בטוחה שיש לך הכל?" שאלתי שוב את וויני, בטוח שאני עומד להיתפס על חם ולהבין ששכחנו משהו מהותי. "הארי, תיזהר!" היא צרחה בכל כוחה. עיניי נעו למראת הצד, וראיתי משהו ממש מאחורי הגלגל האחורי של המכונית – גוש קטן של פרווה חומה, כמעט רועד בקו הראייה שלי. "מה זה?" מלמלתי כשירדתי מהמכונית כדי לבדוק את זה. לא היה לי מושג מה הצליח להתקרב כל כך למכונית כל כך מוקדם ביום. גרנו בשטח מגודר, אז מה שזה לא יהיה בטח החליק דרך רווח בגדר. וויני מיהרה לבוא אחרי. שקלתי להגיד לה להישאר במקום, אבל ידעתי שזה לא יעבוד. היא הייתה סקרנית מדי, בדיוק כמו אמא שלה. "אוי אלוהים, זה כלב!" היא קראה כשהתקרבה קצת. הבעתי מורת רוח. היא צדקה, ולמסכן הקטן נראה כאילו עבר יום נורא. הוא היה מכורבל סביב עצמו, רועד קלות, ולא יכולתי שלא לרחם עליו. הוא הסתכל עליי בעיניים חומות גדולות ונרתע כשניגשתי אליו. כרעתי מולו והושטתי את ידי. "היי, חבר," מלמלתי. "כמעט דרסתי אותך. אתה לא יכול להסתובב מאחורי המכונית שלי, בסדר?" בדקתי אם יש לו קולר, אבל לא היה לו. וויני ניגשה והושיטה את ידה לעברו, נתנה לו להריח אותה, ואז ליטפה אותו במהירות על הראש. "הוא כל כך יפה." היא אמרה, ויכולתי לשמוע כמות מסוכנת של רצון בקולה. ידעתי שאני צריך להביא אותה לבית הספר, אבל לא יכולתי סתם להשאיר את הדבר הזה כאן. "כנסי פנימה," אמרתי לה. "תחפשי וטרינרים באזור. אנחנו צריכים לבדוק את הקטן הזה." היא עשתה כפי שאמרתי, ושלפתי שמיכה מהמושב האחורי ועטפתי את הכלב. הוא היה בגודל בינוני עם פרווה שחורה ומחוספסת וכתם אפרפר שיכול היה להיחשב לזקן. הוא היה רפוי בזרועותיי, כנראה שלא ממש אכפת לו שהתנועעתי ככה וככה, וחיבקתי אותו קרוב אליי, כבר מרגיש מגונן. הוא בא אלינו לעזרה. הדבר הקטן ביותר שיכולתי לעשות היה לוודא שהוא יקבל אותה. וויני חזרה בריצה כמה רגעים לאחר מכן וסיפרה לי את הכתובת של מרפאת הווטרינר הקרובה ביותר. זה לא היה רחוק, ולמרות שזה יגרום לנו לאחר, היה שווה לוודא שהקטן הזה יקבל את העזרה שהוא צריך. הגענו למרפאת הווטרינר כמה דקות לאחר מכן, וויני הלכה אחריי בדאגה לתוך הבניין, כאילו היא הליווי הביטחוני שלנו. לא יכולתי שלא למצוא את זה קצת מצחיק. היא טיפלה כל כך טוב ביצור הקטן הזה, והיא בקושי ידעה מי הוא. הייתה לה את החמלה הזו, עמוק בתוכה, סוג שיכול לבוא רק מגנטיקה. הסוג שאחותי נתנה לה. "היי, יש סיכוי שנוכל לדבר עם הווטרינר התורן?" שאלתי את הפקידה, אישה צעירה עם שיער חום עכברי, כשהגענו לדלפק. היא הציצה בי, בכלב ובוויני, והנהנה. "הרגע הייתה לה ביטול, אז אני חושבת שיש לכם מזל עכשיו," היא אמרה לי בחיוך. אנחתי בהקלה. תודה לאל. כל כך שמחתי שהדבר הזה יירד ממני תוך כמה דקות. רגע או שניים לאחר מכן, דלת נוספת נפתחה, ובתוכה עמדה אחת הנשים הכי יפות שראיתי בחיי. כמעט נפלה לי הלסת ברגע שראיתי אותה. ראיתי הרבה בחורות חמות בעבר – ברור שכן – אבל היא הייתה משהו אחר לגמרי. כל גופי דגדג מלמעלה למטה כשסרקתי אותה. היא הייתה לבושה במדי קרצוף בצבע לבנדר, אבל הם לא עשו הרבה כדי להסתיר את הצורה המדהימה של הגזרה הנשית שלה. שיערה הבלונדיני הארוך היה אסוף לקוקו קופצני על ראשה, ופיזור של נמשים על פניה הדגישו את עיניה הירוקות. "זה המטופל?" היא שאלה כשהתקרבה אלינו. הנהנתי. "אחיינית שלי זיהתה אותו ליד הגלגל האחורי של המכונית שלנו הבוקר," הסברתי. "אני לא יודע מי הוא או מאיפה הוא הגיע, אבל אנחנו לא יכולים להחזיק אותו, ולא נראה שהוא במצב טוב." "אנחנו לא יכולים להחזיק אותו?" שאלה וויני, קולה רועד בצורה מסוכנת. חייכתי אליה במהירות. "אנחנו צריכים לתת לו להסתדר קודם, לא?" לא רציתי לעודד אותה יותר מדי, אבל ידעתי שאני לא יכול סתם להפיל אותם ככה. הווטרינרית חייכה אליי במהירות, כנראה רגילה להתמודד עם דברים כאלה. "נכון, כמובן," היא אמרה, והיא הוציאה בעדינות את הכלב מהשמיכה שעטפנו סביבו ונשאה אותו לחדר הבדיקות. היא הניחה אותו על שולחן מתכת קטן, והכלב התעורר קצת, והסתכל סביבו ככה וככה. "אה, הוא כבר נראה קצת יותר ער," מלמלה הווטרינרית.