"בוקר טוב מרתה," אמרתי כשירדתי במדרגות. "יום הולדת שמח לוקאס," היא חייכה אלי מלמטה. מרתה היא הטבחית שלנו ומפקחת על ניהול הבית עוד לפני שנולדתי, והיא כמו אמא שנייה בשבילנו. ריבס היה הבאטלר והוא גם חלק ממשק הבית מאז לפני לידתי. הבית הראשי של המאורה היה מחולק לשני חלקים נפרדים באותו בניין. לבית היו ארבע קומות עם שתי כניסות נפרדות. הצד המזרחי היה שמור למשפחה שלי ולצוות האישי שלנו, בעוד שהצד המערבי היה שמור לאורחים ממאורות אחרות. הם היו העתקים מדויקים זה של זה עם שני גרמי מדרגות שהובילו מקומת הקרקע לצד המזרחי או המערבי. בקומת הקרקע היו חדר אוכל גדול, מטבח בסטנדרט של מסעדה, משרד לפגישות, חדר בידור וספרייה שהייתה פתוחה למשפחה, לצוות ולאורחים כאחד. הקומה השנייה אכלסה את כל הצוות, שכלל את מרתה וריבס, ג'יין וג'נט, שתי המנקות ואנשי האבטחה ששמרו עלינו. התעקשתי שלא ילוו אותנו לבית הספר. השומר של האנה, תומס, היה נאמן בצורה עיוורת והיא אהבה אותו. הקומה השלישית הייתה מאוכלסת על ידי כריס, האנה, פרסטון ורב. לכל חדר שינה בבית היו שירותים צמודים עם ארונות מובנים, אבל מהקומה השלישית ומעלה הארונות הפכו לחדרי ארונות. ככל שהדרגה שלך גבוהה יותר, כך החדר שלך גדול יותר. הקומה הרביעית הכילה את החדר של ג'קס בקצה גרם המדרגות עם חדר הכושר, המשרד האישי שלי ואז חדר השינה הפרטי שלי. אהבתי להיות לבד וג'קס כמעט אף פעם לא הטריד אותי אלא אם כן היה מקרה חירום. האדם היחיד שהעז אי פעם להסתכן בחדר שלי בלילה הייתה האנה וזה קרה רק אחרי שהיה לה סיוט. ג'סי עצר מדי כמה ימים ובדק אותנו, כשהוא לא היה בנסיעות עסקים או במשרדי החברה, וחייכתי כשראיתי אותו כבר יושב ליד שולחן האוכל עם האחים שלי וג'קס. "הנה הוא," אמר ג'סי וקם כשחיבקנו אחד את השני והוא איחל לי יום הולדת שמח. "תודה," אמרתי כשנשענתי. "העין שלך נראית יותר טוב," הוא אמר לי וחייכתי. "אני נראה יותר טוב מג'קס," אמרתי וג'קס בהה בי לפני שצחק. העין שלו עדיין הייתה שחורה והשפה שלו הייתה גם כן סדוקה כמו שלי. התאמנו יחד כל יום, מתאמנים במשך שעות אחרי שיעורי הבית ואז בודקים כמה מהאינטרסים העסקיים שלנו. לעתים רחוקות היינו צריכים לדבר אחד עם השני ויכולנו לתקשר עם מבטים. הכרנו אחד את השני כל חיינו, למען האמת, והיינו יותר כמו אחים מכל דבר אחר. "רק נתתי לך לנצח כי זה יום ההולדת שלך," הוא אמר וצחקתי עליו. "בטח שנתת," אמרתי. לא היו לנו סודות אחד מהשני והאחים שלי ידעו בדיוק למה אני מתאמן ומה עשינו כמשפחה, איך הרווחנו כסף ואיך ג'קס ואני בילינו את זמננו. האנה הייתה שקטה והיא אהבה לקרוא, בעוד שכריס הייתה פופולרית ואנשים כנראה אפילו לא ידעו שאנחנו קשורים. לאחרונה היא משכה תשומת לב כשהיא יצאה מהשלב המגושם שלה והפכה למדהימה בן לילה. עד כה בהיות עזרו, אבל לא ידעתי לכמה זמן זה יעבוד. היא הבחינה על ידי בנים ושנאתי את זה, ג'קס שנא את זה גם והיה לי רעיון שיש לו רגשות כלפיה מלבד אהבת האח שהוא חש עד לנקודה זו. לא הייתי בטוח איך להרגיש לגבי זה וניסיתי להתעלם מזה. "אז היום מציין יום מיוחד," אמר ג'סי והסתכל עלי. "כן, זה כך," אמרתי כשכריס חייכה אלי. "זה ירח דם הלילה, אתה בר מזל, ככל שהטקס יתקיים מוקדם יותר כך הסיכויים שלך לקבל חיה חזקה יותר חזקים יותר," אמר ג'סי כשראיתי גאווה בעיניו. "עשר בערב לא יכול להגיע מספיק מהר," אמרתי לו. "קראת את כל היומנים של אביך?" הוא שאל אותי. פרסטון ורב הצטרפו אלינו בחדר האוכל ופרסטון תפס אותי בחניקת צוואר ובלגן לי את השיער. רב רק נהם ולקחתי את זה כאיחולים לבביים. רב לעתים רחוקות דיבר עם מישהו וכשהוא כן דיבר זה היה בעיקר משפטים של מילה אחת או שתיים, אלא אם כן קראו לך האנה. "קראתי את כולם," אמרתי לו. שיתפתי את הגילוי שלי על מותם עם ג'סי והוא התחיל לחקור מיד למרות ששמרנו על זה בסודיות רבה. לא רצינו שמי שאחראי יתפוס את זה ויברח. "מה התוכניות שלך לפני הטקס?" שאל ג'סי. "לא הרבה, יש לי קרב בשבע בערב בדריק, ואז נפגוש אותך כאן חזרה לטקס," אמרתי לו. "אל תאחר, הזקנים לא אוהבים לחכות," הוא אמר. "אנחנו נאחר," אמרה כריס בקול רם כשקמה מהשולחן ותפסה את מפתחות המכונית שלה. ג'קס ואני תמיד נסענו לבית הספר ביחד בעקבותיה אבל אף פעם לא דיברנו בבית הספר. היינו בקצה הנגדי של הסולמות החברתיים. כריס הייתה פופולרית ונחשבה לאחת מהנערות המקובלות בעוד שאנחנו נחשבנו לבנים הרעים, היינו פופולריים במובן שאף אחד לא הטריד אותנו וכולם פחדו מאיתנו, היו הרבה שמועות הקשורות אלינו והעובדה שתמיד היו לנו פציעות ופרקי אצבעות חבולים או מדממים בבית הספר. קרסון מקינטייר, לעומת זאת, היה הקפטן של קבוצת הפוטבול ואדון פופולרי בבית הספר. כל בחורה רצתה לצאת איתו וכל בחור רצה להיות הוא, חוץ מאיתנו כמובן. בנות אהבו אותנו כי שידרנו הילה של להיות מסוכנים ובלתי נגישים, בעוד שקרסון אהב את כל תשומת הלב. "יום טוב האנה, אוהב אותך," אמרתי כשנישקתי את מצחה. תומס חיכה ליד הדלת עם התרמיל שלה. "אוהבת אותך עד אינסוף," היא אמרה ורצה לתומס שהרים אותה והלך החוצה לרכב השטח שהסיע אותה. "תודה רבה, מה איתי?" שאל ג'קס כשהאנה צחקה ושלחה נשיקה לרב. הוא תפס אותה והכניס אותה לכיס שלו כשהאנה צחקה שוב וג'קס תפס את הלב שלו. "אתה יודע שאני הורג אותך אם אתה נקשר לאחותי," אמרתי לג'קס ורב חייך אליו כשכולנו תפסנו אותו צופה בכריס נכנסת למכונית שלה. "שיט ג'קס, הימים שלך ספורים," אמר פרסטון בצחוק. ג'קס היה נמוך ממני בראש עם שיער חום ועיניים כחולות, הוא היה יד ימיני ובטחתי בו בחיי. לפרסטון היה שיער שחור עם פסים כחולים ניאוניים ופירסינג דרך הגבה שלו, הוא היה באותו גובה כמו ג'קס והיה חסר הדאגות בקבוצה. מילטון היה החריג. קראנו לו רב, ואין לי מושג למה, אבל כמו שאמרתי קודם הוא לעתים רחוקות דיבר. הוא העדיף לתקשר עם האגרופים שלו, היה לו שיער חום בהיר באורך הכתפיים, לבש מעיל עור ובכל מקום שהלכנו תמיד היינו צריכים למשוך אותו ממישהו. ישבנו בשורה האחורית של הכיתה וכמה אנשים בהו בנו, כנראה בגלל שכמעט אף פעם לא השתתפנו בשיעור והם היו מופתעים שאנחנו עדיין בבית הספר או בגלל המכות שספורטנו ג'קס ואני, שרק יזינו את השמועות יותר. כנראה שהרגנו כמה אנשים, בעיקר אנשים שמסתכלים עלינו בצורה לא נכונה או לקחו יותר מדי זמן לזוז מהדרך שלנו. היינו גם בכלא ואנחנו משוטטים ברחובות בלילה ומחפשים אנשים חפים מפשע להכות. חייכתי כשחשבתי לעצמי כמה הם יהיו בהלם אם הם ידעו שהשמועות האלה אפילו לא קרובות לאמת. כן נלחמנו, בדריק, אחד עם השני ובאימונים אבל לא הרגנו אף אחד, עדיין. בהחלט לא היינו גם בכלא ולא בריונים לאף אחד. "מר גריי, האם תואיל להאיר את עינינו בתשובה?" שאל אותי מר לרוי והבנתי שהסתכלתי מהחלון וחולמת בהקיץ. "הייתי עושה זאת אבל זה ינצח את הנקודה שאתה מלמד את הכיתה," אמרתי לו ואפשר היה לשמוע סיכה נופלת בשקט הפתאומי של החדר. "למה אתה בכיתה הזאת?" הוא שאל אותי. "כי היסטוריה היא אחד השיעורים שלי," אמרתי ונשענתי אחורה בכיסא. "אני בטוח שזאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שנראה אותך בכיתה," הוא אמר כשהוא חזר לשולחן שלו והרים את הספר ממנו הוא קרא. רב הסתכל עליו ושמתי יד על זרועו ונענעתי בראשי. מר לרוי לא ישרוד אם רב יקפוץ עליו. היו לו בעיות כעס רציניות והוא לא אהב אף אחד, לפעמים תהיתי אם הוא אפילו אהב אותנו אבל משום מה הוא נשאר והוא היה נאמן אם כי קצת תוקפני. קרסון חנק צחוק מחלק הכיתה האחורי וראיתי את הלסת של רב נסגרת אבל הוא המשיך להסתכל קדימה וידעתי שאם קרסון יגיד עוד מילה אז יפרוץ תוהו ובוהו בכיתה הזאת. למרבה המזל, הוא שתק את פיו למשך השיעור. השיעורים עברו במהירות ועמדתי ליד הלוקר שלי ממש לפני זמן הארוחה כששמעתי את קרסון וחבריו עושים את ההימור שלהם. זה היה שפל חדש אפילו עבור קרסון ותהיתי מתי הוא הפך לחרא שאני מכיר אותו עכשיו. נענעתי בראשי כשפניתי ללכת כשמישהו נתקע בי בכוח והיא מעדה לאחור. תפסתי את זרועה בדיוק בזמן אבל הספרים שלה עפו לכל עבר והיא הוציאה ממני את האוויר. "סליחה," היא מלמלה כשהתכופפה להרים את הספרים שלה. "זהיר, יכולת להרוג מישהו עם המרפק הזה," אמרתי לה. "אנסה לא להרוג אותך בפעם הבאה," היא אמרה וצחקתי פתאום. "אני לוקאס," אמרתי לה. "אני יודעת מי אתה," היא אמרה וקמטתי מעט את מצחי. "האם נפגשנו לפני כן?" שאלתי אותה. "וואו, אתה לא זוכר, נראה שהשמועות נכונות," היא אמרה והתחילה להתרחק. "אילו שמועות? איפה נפגשנו?" שאלתי אותה. "אל תדאג לגבי זה, בפעם הבאה תסתכל לאן אתה הולך," היא אמרה ומהרה במורד המסדרון לקפיטריה. "איך קוראים לך?" קראתי אחריה אבל היא הרימה את האצבע האמצעית שלה וחייכתי. היה לה אומץ, אהבתי את זה ועכשיו הייתי חייב לדעת איך קוראים לה. לצערי הרב היא הייתה חלק מהקהל של קרסון, הרבה אנשים היו בעצם אבל ידעתי שהיא יוצאת עם שחקן כדורסל כלשהו. אצטרך לגלות בדרך אחרת. לעתים רחוקות שמתי לב לתלמידים האחרים בבית הספר אבל הפנים שלה כן נראו מוכרות. הטלפון שלי צלצל והוצאתי אותו מהכיס שלי ואנחתי. טסה - יום הולדת שמח לוקאס. אביא את המתנה שלך הלילה אחרי הטקס שלך. לוקאס - תודה. אולי אצטרך לקבוע מחדש. טסה - אחכה לך עד שתגיע. לוקאס - טסה, אנחנו בהפסקה זוכרת. היא לא ענתה וקיוויתי שהיא הבינה את המסר. טסה הייתה החברה שלי לסירוגין אבל לא ראיתי אותה כבר שבועיים מאז שאמרתי לה שאנחנו צריכים להרגיע את העניינים. כשהתקרבתי לגיל שבע עשרה הבנתי שאני לא אוהב אותה ולעולם לא אוהב. היו לה רעיונות אחרים ולהפוך לבת הזוג הקשורה או הנבחרת של סייר הייתה עמדה נחשקת. כמה בנות העמידו פנים שהן אוהבות אותי רק כדי לקבל את הסימן הזה ולקבל את הכוח הזה. הייתי מחויב לחכות לחצי הקשור שלי, או לפחות לתת לזה סיכוי. רציתי את מה שהיה להורים שלי, את האהבה שהם חלקו, את האהבה המוחלטת האמיתית של שני שותפים שנועדו לגורל, זה היה משהו שאף אחד לא יכול היה לקרוע ואני רציתי את זה לעצמי.