ראב ופרסטון הצטרפו אליי בחדר ההמתנה כשצעדתי הלוך ושוב בציפייה לחדשות. נדמה היה כמו נצח כשעוד אנשים באים והולכים, ולבסוף, אחרי שעתיים, אחות צעדה ישר לעברנו וביקשה מאיתנו לעקוב אחריה. עקבנו אחריה אל מה שנראה כמו משרד קטן, וחיכינו עוד חמש דקות לפני שהרופא הצטרף אלינו. הרגשתי את הקשר השני והשלישי נקרעים, והדמעות שלי היו קרובות מאוד לפני השטח. שנאתי לבכות מול אנשים אחרים ומעולם לא הראיתי חולשה לאיש. "מ