מנקודת מבטה של אלנה "אמא! חיכינו לנצח!" הקול של זואי היה כמו חץ קטן, שירה ישר דרך הערפול הבוקר שלי. פקחתי עין אחת וראיתי את הפנים של הבת שלי, כל כך קרובות לשלי. "אה, באמת? ומי זה שהיה חייב לישון עם אמא אתמול בלילה?" הקשתי על האף הקטן שלה, בצורה שובבה. העיניים של זואי ברחו. היא נראתה כל כך אשמה. אבל הפנים של איתן היו אלה שתפסו את תשומת הלב שלי. הוא נראה רציני מדי בשביל ילד בן ארבע. הבן שלי עמד בקצה