מנקודת מבטה של אלנה שלוש שעות ושבע עשרה דקות ארורות. זה כמה זמן הייתי תקועה במסדרון המקולל הזה, הישבן שלי נרדם על כיסאות בית החולים המטופשים האלה, בזמן שהילד שלי נלחם על חייו מאחורי הדלתות האלה. בכל פעם שהסתכלתי על השעון על הקיר, הרגשתי כאילו מישהו סוחט לי את הלב במלחציים. זואי המסכנה סוף סוף נרדמה על ספסל העץ הסמוך, פניה עדיין דביקות מדמעות יבשות. אלוהים, היום הזה היה סיוט בשבילה. ואז שמעתי את זה