נקודת מבט של אלנה חמש שנים לאחר מכן, דרכתי מחוץ למטוס הפרטי שלי ב-JFK, וחייכתי בסיפוק. האוויר הניו יורקי הקפוא היכה בי כמו סטירה - גרר בחזרה את כל הזיכרונות שניסיתי לזרוק במשך חמש שנים שלמות. "ברוכה השבה, גברת הנטינגטון." העוזר שלי, מייקל, עמד ליד המכונית, העוזר הקטן המושלם כתמיד. עיניו סרקו אותי במבט מודאג. "אחרי טיסה כל כך ארוכה—" "אני בסדר," קטעתי אותו והחלקתי למושב האחורי. "דו"ח." הוא החליק לידי והוציא את הטאבלט שלו. "כולם מדברים על כך שהמנכ"ל של קבוצת פיניקס סוף סוף מופיע בפומבי." "ורג'ינלד?" "עדיין חושב שאת מסתתרת בצרפת." מייקל לא הצליח להסתיר את שעשועו. "החוקרים שלו בדקו כל מלון יוקרה בפריז בשבוע שעבר." צחקתי בצורה מרירה, ונזכרתי עד כמה הדברים התנהלו אחרת. הזיכרון של אותו יום היה עדיין צלול - המזוודה הארוזה, כרטיס הטיסה במחלקה ראשונה לפריז שהחזקתי בידיים רועדות, והצורך הנואש להיעלם. למעשה, עזבתי את המדינה במקור עם לב שבור, ותכננתי להסתתר בצרפת. אפילו קניתי את כרטיס הטיסה שלי. עם זאת, בדרך לשדה התעופה, נתקלתי בכמה גברים שנשלחו על ידי משפחת הנטינגטון. הם היו בניו יורק בחיפוש אחר מישהו והיו משוכנעים שאני האדם שהם חיפשו. במקום לעלות על הטיסה לפריז, מצאתי את עצמי מובלת לאחוזת הנטינגטון באנגליה, שם הם עזרו לי להסתיר את מקום הימצאותי... במהלך שהותי בת חמש השנים עם ההנטינגטונים, חקרתי לעומק את הלכלוך על מסיבת ארוחת הערב הסיוטית של משפחת סטיוארט. ומה שגיליתי היה מעבר למזעזע - לא הייתי הבת הביולוגית של משפחת סטיוארט. אז אם רג'ינלד חשב שהוא יכול לתמרן אותי או אפילו למצוא אותי... ובכן, הדברים לא היו פשוטים כמו שהם היו פעם. הטלתי את ראשי לאחור בצחוק חריף. "אידיוטים. איך מתקדמת התוכנית שלנו?" "נשף יום ההולדת של ריצ'רד ונדרבילט הוא הלילה. כל הגדולים בהייטק ובפיננסים יהיו שם." מייקל הושיט יד לתוך הז'קט שלו והוציא מעטפה שחורה. "ההזמנה הגיעה הבוקר." התיישבתי ישר. "למי היא ממוענת?" "'למנכ"ל קבוצת פיניקס.'" הוא השתהה, ניצוץ בעיניו. "אף אחד מחוץ למעגל הפנימי שלנו לא יודע שאת המוח מאחורי העלייה של פיניקס. התקשורת עדיין מתווכחת אם למנכ"ל המסתורי יש זין או לא." "מושלם." חטפתי את ההזמנה, אצבעותיי עקבו אחר האותיות המפוארות. "תן להם להמשיך לנחש." החיוך שלי הפך קר כקרח כשצמרמורת טעימה של ציפייה רצה לי בעמוד השדרה. "הוונדרבילטים תמיד נהנו מהמסתורין הקטן שלהם. כמה אירוני שהם עומדים בפני הגדול ביותר שלהם." "האם עלי לאשר שאנחנו מגיעים?" "לעזאזל כן." החיוך שלי גדל. "מהי מסיבה בלי אורח מפתיע שגורם לכולם לחרוץ במכנסיים?" עצמתי את עיניי, חזה שלי התהדק כשנזכרתי כמה טוב היה הזקן במהלך שלוש השנים הגיהנום האלה. ריצ'רד, סבא של רג'ינלד, היה היחיד שראה דרך המשחק שלי, היחיד שהתייחס אלי כמו ונדרבילט אמיתית. "גברת הנטינגטון?" קולו של מייקל החזיר אותי למציאות. "ישר לקבוצת פיניקס?" מצמצתי, סידרתי את הז'קט שלי. "כן." בדקתי את השעון שלי. "הגיע הזמן לעשות את הכניסה הגדולה שלי." הלחישות התחילו ברגע שהתגאיתי לתוך הלובי הנוצץ של קבוצת פיניקס. צוות דלפק הקבלה ניסה לשחק אותה קול, אבל תפסתי כל מילה חרישית, אוזניי בוערות מסיפוק. "זאת היא? המנכ"לית האמיתית?" "חשבתי שאף אחד לא יודע איך הבוס נראה..." "היא נראית כל כך צעירה..." חייכתי לעצמי כשמייקל הוביל אותי למעלית הפרטית של המנכ"ל. תן להם לרכל - המסתורין סביב המנכ"ל של קבוצת פיניקס עבד בדיוק כפי שתכננתי. המעלית זינקה כמו טיל, הקומות חלפו במהירות. כשהדלתות נפתחו בצפצוף רך, דרכתי אל קומת ההנהלה, שם הצוות שלי מיהר להיראות עסוק. הם ידעו שאני באה היום, אבל לראות אותי בבשר ודם עדיין הלחיץ אותם. טוב. "קפה, גברת הנטינגטון?" שאלה העוזרת האישית שלי, כמעט הופיעה לידי. "שחור," עניתי, ולא עצרתי את צעדי כשפניתי למשרד הפינתי עם דלתותיו הכפולות הענקיות. נכנסתי למשרד שלי, ישר לחלונות מהרצפה עד התקרה שהציגו את קו הרקיע של מנהטן. כשהסתכלתי למטה על העיר, הרגשתי גל של כוח זורם בעורקיי. העיר הזו פעם ריסקה אותי. עכשיו היא לרגלי. "שיחת וידאו בשבילך," מייקל מסר לי את הטלפון ועזב. לקחתי אותו, וברגע שהמסך נדלק, ליבי נמס. "אמא!" שני פרצופים קטנים מושלמים מילאו את המסך. "היי, אהוביי." קולי התרכך מיד. "הייתם ילדים טובים למטילדה היום?" "כן!" איתן בקושי הצליח להכיל את התרגשותו. "סיימתי את שיעור התכנות מוקדם! המורה אומרת שאני יכול להצטרף לתוכנית המתקדמת!" "זה הבן המבריק שלי." גאווה התנפחה בחזה שלי. "ותראי מה הכנתי!" זואי הרימה ציור בצבעי מים. "זה הסוס שסבא רבא נתן לי לרכב עליו!" "זה יפה, יקירתי." גרוני התהדק. הם גדלים כל כך מהר, ואני מפספסת הכל. "מתי את חוזרת הביתה?" הם שאלו יחד. "בקרוב, יקיריי. לאמא יש רק כמה פגישות חשובות." הדחקתי את המרירות. "אתם ילדים טובים למטילדה?" "תמיד!" הם שרו פה אחד, פרצופיהם המתוקים זורחים דרך המסך. התאומים, הנס הבלתי צפוי שלי מאותו לילה עם רג'ינלד, הפכו לעולם שלי. מה שאף אחד לא ידע הוא שאבא שלהם הוא אותו ממזר ששבר אותי. אותו לילה של אינטימיות כפויה, ספוג בכעס ובכאב, לא רק ניפץ את ליבי, אלא גם, באופן אירוני, התניע את החלק היקר ביותר בקיומי. לפני חמש שנים, הייתי בהלם כשההנטינגטונים הביאו אותי לאנגליה, שם הכל הרגיש לי זר. בקושי אכלתי, אבודה בענן של דיכאון, עד שבחילות הבוקר התחילו. עד שאישרתי את ההריון, היה מאוחר מדי לאפשרויות אחרות. אחרי שנפרדתי מהתאומים, לחצתי על האינטרקום של המשרד. "מייקל, השמלה?" "זה עתה הגיע. ולנטינו שחור, כפי שביקשת." מושלם. הלכתי לחדר ההלבשה הסמוך, שם השמלה נתלתה כמו הבטחה לנקמה. כשהחלקתי לתוכה, תפסתי את השתקפותי במראה באורך מלא. האישה שבהתה בי לא הייתה דומה לאלנה שברחה מניו יורק לפני חמש שנים. הילדה הזאת מתה בלילה שרג'ינלד בגד בה. תיקנתי את האיפור שלי, צבעתי את שפתיי באדום דם. כל משיכת שפתון הרגישה כמו שריון שעלי. הנגיעה הסופית הייתה שרשרת יהלומים - לא ירושה של ונדרבילט הפעם, אלא נקנתה בכסף שלי. הכוח שלי. "המכונית מוכנה," מייקל הופיע בדלת. "הנשף מתחיל בעוד שעה." הבטתי בעצמי מבט אחרון במראה. "הגיע הזמן להרוס להם את המסיבה." חיוך קר התפשט על פניי כשחזקתי את ההזמנה. הצורך בנקמה גרם לדמי לרתוח. הפעם, כל מי שהיה קר ואכזר כלפי ישלם. כל אחד מהם. הנשף הזה יהיה הבמה המושלמת לקאמבק שלי. תן להם לתהות, תן להם להיות בהלם - אף אחד מהם לא יזהה אותי כאלנה סטיוארט שהם נהגו לדרוך עליה.