לונה גיבסון הייתה בהריון. היא צעדה הביתה בשמחה עם תוצאות הבדיקה בידיה, תוך כדי שהיא מהרהרת כיצד לבשר לבעלה, יהושע לינץ', את החדשות כהפתעה. הוא היה בנסיעת עסקים מעבר לים יותר מחצי חודש, ולבסוף יחזור הביתה מחר. ברגע שנכנסה לביתה, עם זאת, היא הבחינה בזוג נעלי נשים שלא היו שלה. היא קימטה את מצחה. היא זיהתה אותן. אלה היו של אחותה, אורה גיבסון, והיא בדיוק קנתה אותן לא מזמן. האם היא לא הייתה בנסיעת העסקים הזו עם יהושע? ואז שמעה קול נשי שהדהד מלמעלה. הקול הזה... זה היה הקול של אחותה, אורה! לונה נשכה את שפתיה כשגופה רעד שלא במתכוון. איזה גבר אחר זה יכול להיות אם לא בעלה? באופן אינסטינקטיבי, היא הרימה את רגליה ועלתה במעלה המדרגות. ככל שהתקרבה, כך גברו קולות הגבר והאישה שנסחפו מחדר השינה. "מה נעשה כשהיא תחזור אחר כך?" לעומת המהום הרך והנשי של אורה, קולו של יהושע נשמע קר ועמוק במיוחד. "לא אכפת לי." "היא חולמת להביא ממך ילד כבר הרבה זמן, אבל הקדמתי אותה. איך אתה מתכנן להסביר לה את זה?" קולו של הגבר נשאר קר ומרוחק. "לא אכפת לי." ליבה של לונה קפא בחזה. רגע לאחר מכן, היא משכה את ידה שהייתה על הידית. היא הסתובבה ועזבה, לא העזה להתמודד עם המצב בחדר. גם אם הייתה פותחת את הדלת, מה זה היה מועיל לה? היה ידוע שבעלה לא אהב אותה. היא הייתה זו שהתעקשה, שנלחמה בכל העולם, כדי להתחתן איתו. בנישואיהם שנמשכו שנתיים, כדי להביא לו ילד, היא ביקרה בכל בית חולים בעיר והתנסתה בכל מיני תרופות סבתא. כשסוף סוף הרתה לילדו, הוא שכב עם אחותה החורגת, במיטת הנישואים שלהם. כדי להוסיף חטא על פשע, אורה הייתה בהריון גם היא. לונה יצאה מהווילה בחוסר אונים כשדמעות זלגו בשקט על לחייה. היא התעלמה מהממטר הכבד, וכשצעדה בחולשה, קולותיהם של אורה ויהושע השתלבו והדהדו באוזניה. לא פלא שיהושע רצה שאורה תהיה העוזרת שלו, לא פלא שהוא התעקש לקחת אותה איתו בכל פעם שיצא לנסיעת עסקים. הם היו ביחד כל הזמן הזה. אורה, לבושה במלואה, עמדה ליד חלון חדר השינה ובחנה את דמותה המרוחקת של אחותה. חיוך קר ריחף על שפתיה. קולו של הגבר שלונה שמעה היה תוצר של עריכה חכמה של אורה. קולו של יהושע היה לא יותר מאשר הקלטה בלבד. היא ידעה שלונה לא תעז להיכנס לחדר. "אשתי היא לונה. בבקשה, תכבדי את עצמך." "אני לא מתכנן להתגרש בשנים הקרובות." קולו האכזרי של יהושע כשדחה אותה צלצל באוזניה. בזלזול קר, אורה הוציאה את הטלפון שלה וחייגה למספר. ... לונה הלכה מבלי משים בגשם השוטף כל הדרך לגשר המפרץ, וכמעט ולא היו מכוניות על הגשר כתוצאה ממזג האוויר הגשום. משום מקום, משאית מטען דהרה לכיוונה, והיא, שקועה מדי בעצבותה, לא הגיבה בזמן. טְרָק! היא עפה באוויר מהמכה לפני שנפלה בכבדות על קצה הגשר. היא הרגישה כאילו כל איבריה זזו בגופה כשדם טרי ועבה טפטף מחלקה העליון של ראשה, והוא צבע את ראייתה באדום. במצבה המעורפל, היא ראתה מישהו יורד מהמשאית ומושיט יד כדי לבדוק את נשימתה. לאחר שווידא ששרדה, הגבר התקשר. "אדון לינץ', היא עדיין בחיים. האם עלי לדרוס אותה שוב עם המכונית?" ליבה של לונה כאב כאילו המשאית דרסה אותו וריסקה אותו לרסיסים. הנהג שאל את אדון לינץ'. היא הכירה רק אדון לינץ' אחד כל חייה - יהושע לינץ'. הגבר שהיא אהבה הכי הרבה, שלו הקדישה את שנותיה היפות ביותר ואת כל אהבתה, יהושע לינץ'. האם הוא ניסה להיפטר ממנה, רק בגלל שהיא גילתה את הרומן הסודי שלו ושל אורה? האם זה היה... האם זה היה בגלל שהוא רצה לתת לילד שבבטנה של אורה שם וזהות ראויים? הילד שבבטנה היה גם שלו... "אל תאשימי אותי. האשימי את עצמך על כך שהתאהבת בגבר הלא נכון!" הנהג סיים את השיחה לפני שבעט בה באכזריות ברגלו נעולת הנעל. היא הייתה במרחק של פחות משני מטרים מקצה הגשר. הנהג היה גבר חזק ובגיר, והוא בעט ללא רחם בגופה השבור שלה. תוך כמה ניסיונות בלבד, היא הועפה לאוויר. "נתראה בגלגול הבא." לונה נפלה מהגשר. דמותו של יהושע כשהוא עמד מתחת לעצי הדובדבן לפני כל כך הרבה שנים חזרה אליה בבירור. הוא היה אותו הילד: נאה במיוחד, חם ועדין. "אני שונאת אותך, יהושע לינץ'..." ... סיטי ים. גבר גבוה ונאה יצא מחדר הישיבות, נראה מכובד אך מעט יהיר. העוזר שלו לידו נשען קדימה בפאניקה. "אדוני, זו אשתך. משהו לא בסדר." הגבר קימט קלות את מצחו, וצעדיו מעולם לא פסקו. "איזו צרה היא הכניסה את עצמה אליה עכשיו?" "גברת, היא... היא נזרקה לים על ידי משאית, והגופה שלה לא נמצאה." אישוניו של הגבר הצטמקו מיד. בדיוק באותו רגע, הטלפון של יהושע צלצל. זו הייתה שיחה מבית החולים. "אדון לינץ', אשתך לא רצתה שאספר לך על זה, אבל אני עדיין חושב שאתה צריך להיות מוכן. אשתך בהריון, וזה כבר שלושה חודשים..." ... שש שנים לאחר מכן. טיסה בינלאומית מאירופה נחתה בעיר בניאן. לונה גררה את מזוודותיה מאחוריה ועברה את בדיקת הביטחון. לפני שש שנים, היא הייתה לונה גיבסון. לאחר ששרדה את הטראומה של תאונה, היא בחרה להיקרא פשוט לונה. השיער בצבע הערמונים התפזר על כתפיה ברשלנות. היא לבשה חולצה אדומה בוהקת ומעליה מעיל טרנץ' שחור, מה שגרם לה להיראות קרה ומסתורית. שני ילדים, בן ובת, הלכו אחריה כשהם לובשים את אותו המעיל וגוררים את אותה המזוודה. אם לשפוט אך ורק לפי המראה, הם נראו לא יותר מבני חמש או שש, אבל האווירה שהם שידרו הייתה כה אצילית וזוהרת אך קרה שאף אחד לא העז להתקרב אליהם. "לונה!" אן צימר, שחיכתה בכניסה, נופפה לה בחופזה לשלום. "כאן!" אן צימר הייתה מנתחת פלסטית מפורסמת בעיר בניאן. לפני חמש שנים כשלמדה באירופה, הייתה לה הזדמנות להשתתף בניתוח של לונה. בהדרגה, הם התקרבו והפכו לחברות הכי טובות. מאחר ולונה חזרה לעיר בניאן, היא שמחה לארח אותה. היא מיהרה אליה ותפסה את המזוודות בידיה של לונה בהתרגשות. "הבית מוכן לגמרי. נלך לשם עכשיו!" "תודה." לונה חייכה קלות ופנתה להכיר את הילדים שמאחוריה, "ניל, נלי, זו דודה אן שלכם." "היי, דודה!" הנסיכה הקטנה נלי שלחה נשיקה לאן במתיקות. "אנא טפלי בנו מעכשיו!" במקום זאת, ניל רק הביט בה בזווית העין. "דודה אן, אין לך חבר, נכון?" אן השתהתה. "מאיפה אתה יודע?" הילד הצעיר כווץ את שפתיו, צעד קדימה ומשך את המזוודה מידיה. כך הוא גרר מאחוריו שתי מזוודות - אחת גדולה ואחת קטנה בהרבה - והלך קדימה. "לנשים שעוסקות בעבודה קשה מדי יהיה קשה להתחתן." אן הייתה המומה ושתקה. הנוכל הקטן הזה! ללונה לא הייתה ברירה אלא להקל על המצב, "הוא פשוט גרוע במילים, אבל הוא ילד טוב לב בפנים. הוא פשוט מודאג שתהיי מותשת." אן כווצה את שפתיה. "זה נשמע יותר טוב." בכך, היא שלבה את זרועה בזרועה של לונה ושאלה, "למה החלטת לחזור פתאום? והבאת רק את ניל ונלי. איפה נייג'ל?"