בדירה השכורה. לונה נשענה לאחור על הספה עם חיוך קר על פניה, כשהיא מביטה בגבר שהיה עסוק במטבח. אז, כשהם היו ביחד, בכל פעם שיהושע אמר שהוא רעב, היא הייתה קמה לבשל לו, לא משנה השעה, אפילו אם זה היה בשתיים לפנות בוקר. הוא מעולם לא בישל לפני כן. הוא אפילו מעולם לא נכנס למטבח, אבל לפתע פתאום, הוא בישל ברצינות רבה, הכל בשביל נלי, שאותה פגש לפני פחות מיממה. היא עצמה את עיניה. נראה שהוא יכול היה לבשל כל הזמן, אבל זה היה בגלל שהיא לא הייתה שווה את המאמץ עבורו שהוא לא עשה זאת. למרבה המזל, היחס שלו לנלי היה די טוב. הוא לא היה קר דם ואכזרי כמו שהוא היה כלפיה אז, לפחות. ... וילה בלו ביי. כשהיא ישבה על הכיסא של הילדים, נלי בחנה את המנות העלובות שלפניה וגררה בשקט את העוגיות שלונה הכינה לפניה. "אני כבר לא כל כך רעבה, אבא, אז אני פשוט אוכל את זה." יהושע קימט את מצחו כשהסתכל על העוגיות שהיו רק קצת יותר גדולות מבוטנים. "זה מספיק?" נלי כיווצה את שפתיה, מודאגת שהוא יכריח אותה לאכול את הבישול הנורא שלו, ומיהרה לכסות את הצלחת שלה. "אני רק ילדה ואני לא אוכלת הרבה, אז זה יותר ממספיק!" עם זאת, היא הביטה בעל כורחה בגושים השחורים על השולחן כשמבט של אימה חלף בעיניה. יהושע קרא כל תנועה והבעה עדינה שלה, וניצוץ של גירוי הופיע על פניו. כעבור כמה דקות, הילדה הקטנה סיימה את כל הביסקוויטים. היא הניחה את הצלחת, חייכה והביטה בגבר הגבוה. "אבא, אני עולה למעלה לנמנם!" יהושע קם, הרים אותה וסחב אותה למעלה. "אני רוצה להקשיב לסיפור של בת הים הקטנה." כשהיא שכבה על המיטה הוורודה הקטנה, עיניה הגדולות והלחויות של נלי מצמצו לעבר הגבר ליד מיטתה. "אבא, אתה טוב בסיפור סיפורים?" יהושע דפדף בספר האגדות. "אולי." אחרי זמן מה, הגבר קימט את מצחו והתחיל, "לפני זמן רב, הייתה ים, וקבוצה של בנות ים יפות חיו בים..." "אבא." הילדה הקטנה הרימה את ראשה להסתכל עליו. "אתה נשמע כל כך עז!" יהושע הופתע מעט. הוא ניסה לרכך את קולו הקר והעמוק הרגיל שלו, אז הוא האט שוב, "יום אחד, בת ים קטנה..." "אבא, אתה לא יודע איך לספר סיפורים?" הילדה הקטנה שטחה את שפתיה כשהיא מלמלת, מקופחת, "האבא של נלי כל כך חזק, אבל הוא לא יכול לספר סיפורים..." יהושע השתתק כששאף נשימה עמוקה. "בואי לא נקשיב לסיפורים. פשוט לכי לישון, בסדר?" "לא בסדר..." דמעות החלו להתגלגל על לחייה של הנסיכה הקטנה. "אם אני לא אקשיב לסיפור, יהיו לי סיוטים..." לבו של יהושע נמס לשלולית כשנעץ את מבטו בפניה הדומעות של הילדה הקטנה. הוא סירק את שערה של הילדה באהבה. "אני זוכר שאמא שלך לא אוהבת לבכות. ההרגל הרע הזה שלך, לבכות כל כך בקלות, ממי קיבלת את זה, המ?" נלי זעפה. "גם אמא אוהבת לבכות. כשהייתי קטנה יותר, בכל פעם שהייתי מתעוררת באמצע הלילה, הייתי רואה את אמא מנגבת את הדמעות שלה בסתר." קולה הילדותי של הילדה פגע בו כאילו משהו הכה אותו בבטן. הוא בהה בה בהלם, קולו מעט צרוד, "אמא שלך... היא בוכה לעתים קרובות?" "כן." נלי כיווצה את שפתיה. "אבל מכיוון שאבא אמר שאמא לא אוהבת לבכות, אולי אתה צודק. אולי ההרגל הרע שלי לבכות כל כך בקלות עבר בירושה ממך, אבא!" יהושע לא ידע אם לצחוק או לבכות. הוא אמר בחוסר אונים, "אבא אף פעם לא בוכה." נלי נשענה על ראש המיטה כשהיא סוחטת את ידיה הקטנות יחד, כאילו היססה לומר משהו. אחרי רגע, היא הרימה את ראשה, הביטה בפניו הקרות והסלעיות. "כשאימא עזבה את אבא, אפילו לא בכית אז?" יהושע התקשח למשמע דבריה. הוא הביט בה במובן, אך לא אמר דבר נוסף. רגע לאחר מכן, הוא קם, "לכי לישון, עדיין יש לי קצת עבודה לעשות." נלי כיווצה את שפתיה כשידיה הקטנות אחזו בקצוות השמיכה שלה. "אבל אבא..." "תהיי טובה." הגבר פתח את הדלת מבלי להביט לאחור. "אבא ימצא את האדם הנכון לטפל בך." עם זאת, הגבר לקח את רגליו הארוכות והתרחק. נלי שכבה על המיטה הקטנה כשהיא מתהפכת מצד לצד, מודאגת ומבולבלת. מה היא יכולה לעשות? נראה שהיא הכעיסה שוב את אבא שלה... ...... לונה הכינה ארוחת צהריים פשוטה לניל; לא היה לה תיאבון בכלל. למרות שנלי המשיכה לשלוח לה הודעות שאומרות שהיא בסדר, זו הייתה הפעם הראשונה שבתה עזבה אותה, וזה עדיין הדאיג אותה. אחרי ארוחת הצהריים, ניל נשא את התיק שלו ויצא. "אמא, דודה אן מחכה לי למטה. אני הולך עכשיו לבית הספר!" לונה הנהנה בראשה כששלחה אותו למטה. ניל תמיד היה חכם. לפני שחזר, הוא כבר נרשם לשיעור תכנות שתוכנן במיוחד לילדים. המרכז היה ליד בית החולים של אן, אז היא אספה אותו בדרך לעבודה. לונה הרגישה בטוחה כששלחה את בנה לאן. אחרי הכל, הם עברו יחד מצבי חיים ומוות. אחרי ששלחה את ניל, לונה חזרה הביתה ופינתה את הכלים, אך בדיוק כשסיימה, צלצל פעמון הדלת. היא רק עברה אתמול. מי יבקר אותה? האם ניל שכח משהו? היא נאנחה בחוסר אונים ופתחה את הדלת כשהיא התלוננה, "מתי תוכל..." המילים גוועו בגרונה ברגע שהדלת נפתחה - גבר גבוה עמד בחוץ. יהושע לבש מעיל רוח אפור. הוא נראה מרוחק ואדיש. "שלום." שונה מהיחס השתלטני שהפגין בווילה בלו ביי, הוא היה רגוע להפתיע. "גברת לונה, אני רוצה לשוחח איתך." לונה שלבה את זרועותיה על חזה ונעמדה ליד הדלת כשעיניה סרקו את פניו בשלווה. "על מה?" מסדרונות הדירה השכורה היו צרים וחשוכים, והריח הרטוב המעורב באוויר גרם ליהושע אי נוחות רבה. הגבר קימט מעט את גבותיו. "נוכל לדבר בפנים?" "לא." לונה שינתה את תנוחתה, חוסמת אותו. "מר לינץ', מה שיש לך להגיד, פשוט תגיד את זה כאן. "אני אישה רווקה, ואני חושבת שעדיף שלא תיכנס, למקרה שתנסה לומר שאני זוממת נגדך." יהושע הידק את גבותיו בחוזקה למשמע דבריה. היא הייתה האישה הראשונה שהעזה לדבר אליו ככה, והאישה הזו הייתה עוזרת בית שהגישה מועמדות לעזור לו לטפל בבתו! בנסיבות רגילות, הוא היה מסתובב והולך משם ישירות, ומזהיר אותה עם מי היא מתעסקת. למרבה הצער, הנסיבות היו שונות. הוא עדיין זכר שהאישה שלפניו הייתה האהובה על נלי, ולכן אמר שוב באדישות, "לונה, נשכרת. מעכשיו תמשיכי לטפל בחיי היומיום של נלי."