"תשמור על נלי, אני מיד חוזר הביתה." יהושע ניתק את הטלפון וקם לעזוב. "חכה, חכה!" כששמעה אותו מזכיר את נלי, לונה קמה במהירות. "מה קרה לנלי?" ידו שאחזה בידית הדלת רעדה קלות. הוא הפנה את ראשו ובחן את פניה של לונה בקרירות. מול עיניו החשדניות, לונה שאפה נשימה עמוקה. "אני המשרתת האישית של נלי; לטפל בה זה מה שאני צריכה לעשות." הגבר פתח את הדלת וצעד לתוך המסדרון. "בואי נלך." בדרך לוילה בלו ביי, לונה ניסתה לשאול אותו על מצבה של נלי. הוא הביט בה בקרירות והשליך עליה את החוזה, "את עדיין לא המשרתת האישית שלה." לונה הידקה את שפתיה, חתמה על החוזה ומסרה לו אותו. "עכשיו אתה יכול לספר לי מה קרה לנלי, מר לינץ'?" יהושע קימט מעט את מצחו. "אורה באה לחפש את נלי." לונה הרגישה כאילו ליבה נפל לתהום עמוקה רק מהאזנה לו. אורה הלכה לחפש את נלי! למה? נלי הייתה הקטנה מבין שלושת ילדיה. שני אחיה לקחו יותר מדי מחומרי ההזנה שלה כשהיא הייתה בבטנה של לונה, וזה גרם לה להיראות קטנה ושברירית כשנולדה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא עזבה את אמה מזה שש שנים. לונה המשיכה להתפתל במושבה בחרדה. בשיניים חרוקות, היא הציצה מהחלון, חרדה כתובה בבירור על פניה. "היי, אתה יכול לנסוע יותר מהר?" לצידה, מבטו של יהושע החשיך כשהוא הביט בה. "גברת לונה, נראה שאכפת לך ממנה יותר ממני, למרות שאני אביה." לונה קפאה. היא הבינה זאת רק כשהוא הצביע על כך שהטיפול שלה בנלי אכן חרג מפרמטרים של מטפלת והממונה עליה. היא הידקה את שפתיה. "חתמתי על החוזה. מעכשיו נלי היא מקור ההכנסה שלי, אז זה רק טבעי שאכפת לי ממנה." יהושע הרים את שפתיו בחצי חיוך מעורפל כשהוא בחן אותה. "זה הכל?" היחס הדו-משמעי שלו גרם לה לאי נוחות. שפתיה יוצרות קו, היא הנהנה. "כן." הוא לא אמר דבר נוסף בנושא. תוך זמן קצר, המכונית עצרה בוילה בלו ביי. "אדוני, סוף סוף אתה בבית!" ברגע שהמכונית נעצרה, המשרת מיהר קדימה. "מה המצב בפנים?" שאל יהושע, כשהוא מקמט את מצחו. "הם..." לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט, דלת מושב הנוסע נפתחה בטריקה כשלונה מיהרה לתוך הוילה כמו טיל. איכשהו, זה הרגיש כאילו האוויר בסלון היה ספוג בריח דם. כשלונה מיהרה פנימה, נלי רכנה בפינה על הספה, ראשה הקטן נפול, נראית חסרת חיים. מולה ישבה אורה בעיניים פעורות בזעם. "נלי!" כל מחשבה אחרת עפה מהחלון כשצעדה קדימה ולקחה את הילדה הקטנה לזרועותיה. "את בסדר?" קולה של לונה רעד ללא סיבה. "את בסדר?" נלי הושיטה יד קטנה ואחזה בזרועה בשקט. "אני בסדר." "מי את?" אורה, שישבה מולם, סקרה את לונה בקרירות בבוז מוחלט. "משרתת חדשה? את נראית כמו סירנה. את מנסה לפתות מישהו?" לונה הידקה את שפתיה בחוזקה במילותיה, אבל לא היה לה זמן ולא אנרגיה להתווכח איתה, אז היא הורידה את ראשה והרימה את סנטרה של נלי. "תן לי להסתכל." "אני בסדר." הילדה הקטנה הורידה את ראשה בעקשנות, ולא העזה לתת ללונה לראות זאת. נבואה רעה פרצה לליבה כשלונה חרקה שיניים והרימה את פני הילדה בכל זאת. כצפוי. היה סימן כף יד על לחייה העדינות והרכות של הילדה הקטנה; אדומות ונפוחות. סימן כף היד היה כה עמוק שאפשר היה לראות אפילו את הקמטים המוטבעים על פניה של נלי! ברור שזה נעשה על ידי מבוגר, ועם כוח ניכר. לונה כמעט הזילה דמעות של מצוקה. "אני בסדר," ניחמה נלי בעדינות. "המשרת בדיוק הכין לי קוביות קרח, וזה כבר לא כואב." הגישה הנבונה של בתה גרמה לליבה של לונה לכאוב כאילו הוא נדקר בחדות. היא הרימה את ראשה, ידיה קפוצות לאגרופים כשהרימה את עיניה לנעוץ מבט באורה מולה. "אני היכיתי אותה." אורה הצליבה את זרועותיה על חזה בביטול. "רוצה לנקום בילדה הקטנה הזאת?" "למי את קוראת ילדה?" לונה חרקה שיניים. היא הורידה את נלי, קמה וניגשה לאורה, צעד אחר צעד. "היא רק ילדה. איך יכולת להכות אותה?! מבוגר שמציק לילדה בת חמש כמו זה, אין לך מצפון?" אורה לעגה, והסתכלה על לונה בקרירות. "אני לא יכולה להכות אותה רק בגלל שהיא צעירה? הילדה הקטנה הזאת קיבלה את זה בזכות שרצה סביב וקוראת לגברים אקראיים בתור אבא שלה." ברגע שסיימה לדבר, לונה צעדה קדימה והטיחה סטירה על לחייה. טְרָאח! סדק חד הדהד בסלון כשאורה נפלה על הספה מהמכה. ראשה צלצל כשהיא התקשתה לקום במשך זמן מה. לונה נשכה את שפתיה ונעצה באורה מבט קר. קודם לכן, היא אהבה את אורה יותר מכל. אורה הייתה אחותה הצעירה, אז היא נתנה לה כל מה שיכלה. אפילו אחרי שהתחתנה, כשאורה לא הצליחה למצוא עבודה טובה, היא המליצה עליה לעבוד בחברה של יהושע. כתוצאה מכך, אורה הפכה למזכירה האישית של יהושע וקשרה איתו קשר לדחוף אותה לתהום. כרגע, אורה העזה להכות את נלי שלה, וסטירה על הפנים לא יכלה לפתור את השנאה שלה! "את מעזה להכות אותי?!" אורה קמה מהספה ומיהרה לעבר לונה בכעס. "את יודעת שאני המאורסת של יהושע, הגברת העתידית של המשפחה הזאת? את רוצה להמשיך לעבוד בבית הזה בעתיד!? בואו, תזרקו אותה החוצה!" המשרתים צפו מרחוק, אבל אף אחד לא העז להתקרב אליהם. אורה קיללה אותם בתוכה וקראה להם זבל לפני שהסתערה להילחם בלונה. "אל תריבו..." יבבתה של נלי צלצלה מאחוריה. הילדה הקטנה קמה מהספה וניסתה לעצור אותה, אבל בגלל שהייתה חרדה מדי, היא נפלה על השטיח. "נלי!" קול נפילתה של בתה מאחור גרם ללונה להיבהל. כשהפנתה את ראשה באופן אינסטינקטיבי כדי לבדוק את המצב, אורה אחזה בידה ו- טְרָאח! בסטירה, אוזניה של לונה צלצלו מהמכה, וטעם הדם החריף המתוק מילא את פיה. אורה הרימה את ידה כשנחתה סטירה נוספת, אבל מכיוון שהיא הייתה מפונקת, הרפלקסים שלה לא היו מהירים כמו של לונה, והיא בהחלט לא הייתה חזקה כמו לונה. לונה השתלטה על היוזמה ולחצה את אורה לקרקע. היא ליקקה את הדם שזלג מזווית פיה. "עדיין רוצה עוד?" לונה הרימה את ידה והניפה אותה לכיוון פניה של אורה כשפתאום מישהו אחז בפרק כף ידה במקום. יהושע. הבעתו הייתה קרה כקרח. "מה את עושה?" "יהושע, המשרתת שלך העזה להכות אותי!" בניצול העובדה שלונה לא הייתה בעמדה נוחה, אורה מיהרה לטפס ובעטה בלונה בכל כוחה. "איך את מעזה לגעת בי! מי את חושבת שאת?!" הקצה החד של הנעל של אורה חדר לגבה של לונה, וגרם לה לכווץ את גבותיה מכאב. "דודה!" נלי זחלה ורצה אליה בדאגה, כשהיא מנערת את ידו של יהושע. "דודה, את בסדר?" יהושע הפנה את ראשו, רצה לומר משהו, אבל מיד הבחין בפניה של נלי. היה סימן כף יד ברור של מבוגר שהוטבע על לחייה הילדותיות. הוא משך את נלי לזרועותיו כשממנו נבעה הילה קרה ובלתי נגישה. "מי היכה אותך?"