דיימון ישב ליד מיטתה, מבטו רגוע כשהשקיף על ניילה.
הזיכרון האחרון לפני שהתעלפה שטף את מוחה של ניילה. היא נשכה את שפתיה והביטה מטה. "מר סאמנר, תודה שהצלת אותי."
אם הוא לא היה מגיע בזמן, היא יכלה רק לדמיין מה היה עלול לקרות.
"זה קרה כי לא שקלתי הכל בזהירות מספקת. אני מצטער," אמר דיימון.
כשניילה פגשה את מבטו הכן של דיימון, לבה החסיר פעימה. היא הסיטה את מבטה באופן אינסטינקטיבי.
"זו לא אשמתך. אף אחד לא
















