פרק ראשון
זאיה
"יש לי חדשות טובות, זאיה. סבסטיאן יהיה כל כך נרגש. מזל טוב, את בהריון!" מילותיה של הרופאה מצלצלות במוחי כשאני בוהה שוב בדוחות הבדיקה, כשאני עוזבת את בית החולים.
"סליחה!" אני אומרת, כשאני נמנעת מלהתנגש במישהו, ליבי מדלג פעימה כשאני מניחה יד על בטני מגוננת, ממהרת לעבר המכונית שמחכה לי.
הנהג שלי, איתן, מחכה ליד המכונית השחורה המלוטשת והוא פותח לי את הדלת, מרכין את ראשו.
"תודה!" אני אומרת כשאני נכנסת בחן.
"לאן, גברתי?" הוא שואל ברגע שהוא נכנס למכונית.
"הביתה," אני אומרת, לא מצליחה לדכא את החיוך שלי, התרגשות מבעבעת בי.
זה באמת קורה. אני מנסה להביא ילד לעולם במשך שלוש שנים ולבסוף... לבסוף, אני בהריון.
אני רוצה לצעוק את זה מגג העולם, לספר לכולם שכן! אני בהריון עם היורש של הלהקה! אבל אני מכילה את ההתרגשות שלי. אני צריכה לספר לסבסטיאן את החדשות הטובות קודם.
סבסטיאן הוא האלפא של להקת מפלי החלל האפל. זו אחת הלהקות הגדולות ביותר בצד המזרחי של המדינה.
עם זאת, עם השטח הגדול מגיעים גם הגבולות המסוכנים שמשוטטים בהם נוכלים, מוכנים לקרוע כל מי שמפריע להם.
אנשי זאב מבלים את כל חייהם בחיפוש ובתקווה למצוא את בני הזוג המיועדים שלהם. באשר אליי, היה לי קראש על בסטיאן מהרגע שראיתי אותו כשהייתי בת אחת עשרה.
הקראש הזה מעולם לא נעלם וכשהתברר שהוא בן הזוג המיועד שלי, זה היה חלום שהתגשם והתחתנו.
הוא רצה נואשות יורש, ואיזה אלפא לא? בדיוק מלאו לי שמונה עשרה כשמצאתי אותו, אבל הוא היה בן שלושים ואחת באותה תקופה. לאלפות רבות אחרות יש בנים שכבר מתאמנים כדי להפוך לאלפות הבאות בגילו.
"תמהר, איתן, יש לי הרבה מה לעשות היום," אני אומרת לנהג כשאני נשענת לאחור על מושב העור המפואר.
כשאני מגיעה לאחוזה הגדולה שלנו עם השערים, אני נכנסת פנימה ופונה ישר למטבח, נעלי העקב שלי מהדהדות על רצפות העץ. אני אבשל את הפודינג האהוב עליו ואשים את הדוחות מתחת לצלחת!
"את יכולה לקחת את הערב חופש, לנוח קצת," אני אומרת לעוזרת, אמה. "אני אבשל לנו הערב."
"אוי, תודה לך, לונה!" היא אומרת, מניחה את מגבת הכלים שהחזיקה. "אני בטוחה שהאלפא יהיה כל כך שמח אם תכיני לו את הקינוח האהוב עליו! שלא לדבר על כך שהוא לא אוהב דברים מתוקים, אבל לפודינג שלך הוא לא יכול לעמוד בפניו!"
אני לא יכולה שלא לחייך למשמע דבריה. כן, סבסטיאן לא נהנה מדברים מתוקים מלבד ממני ומעוגת השמנת שהוא אוהב.
לחיי מתחממות כשאני נזכרת בפעם הראשונה שהוא אמר לי שזה עכשיו הקינוח השני האהוב עליו, ובתקווה להכין את הקינוח האהוב עליו, שאלתי אותו מה האהוב עליו. רק כדי שהוא יחייך חיוך ממזרי ויענה; את.
אני לא יכולה שלא לחייך מאוזן לאוזן, התחושה הנלהבת יוצרת באז נעים סביבי כשאני ניגשת לעבודה ורוצה שהכל יהיה מושלם לחזרתו.
שעות חולפות וכשהכל כמעט מוכן, אני מתחלפת למשהו יפה ומסדרת את שולחן האוכל עם נרות והאוכל.
"כמעט 9 בערב..." הוא יחזור הביתה בקרוב.
עם הצרות שאפפו את הגבולות שלנו, כמו גם הצורך לנהל את העסק, סבסטיאן לעתים קרובות עובד עד מאוחר בלילה. אבל הוא היה מנסה לחזור הביתה עד 9:30 בערב ולהמשיך לעבוד מהבית במידת הצורך.
אני מתיישבת על הכיסא, צופה בשעון מתקתק, הצליל חזק בשקט של החדר.
שוב, אני מסתכלת למטה על הבטן שלי, מחייכת בעדינות כשאני מחכה לחזרתו של בן זוגי.
הזמן עובר לאט ובקרוב מגיעה השעה 11 בלילה וחולפת, אבל אני לא נרתעת, אולי אחמם שוב את האוכל...
בדיוק הנחתי את הארוחות המחוממות מחדש על השולחן כשראשי מזדעק למשמע צעדים, מה שגורם ללבי להלום בפתאומיות. אני מסתכלת לעבר הדלת בהתרגשות.
סוף סוף, הוא בבית!
דלת הכניסה נסגרת, וריח קל ומוכר של בן זוגי פוגע באפי.
אני זורקת מבט מהיר בשעון על הקיר. להפתעתי, עבר חצות.
אני ממהרת לאולם, ההתרגשות של סוף סוף להיות מסוגלת לספר לו את החדשות הטובות ממלאת אותי. הנה הוא, באולם המואר בעמימות. הוא עדיין נראה יפה כתמיד.
שלוש וחצי שנים אחרי, הוא עדיין גורם ללבי לדלג פעימה בכל פעם שאני רואה אותו.
הוא משחרר את העניבה השחורה שלו, כשהוא מניח את התיק שלו, מחזיק כמה קבצים בידיו גם כן. עיניו הכחולות הבהירות נראות עייפות כשהן פוגשות את שלי ואני מחייכת.
"סבסטיאן!" אני ממהרת אליו, כורכת את זרועותיי סביב צווארו.
הוא תופס אותי בזרוע אחת, אבל אין התלהבות. בטח היה לו יום קשה במיוחד. לא אכפת לי; אני יודעת כמה דברים מלחיצים בעבודה לאחרונה.
מחזירה אותי לרצפה, הוא מרים גבה כשהוא מסתכל עליי.
"למה את ערה בשעה הזו?" הוא שואל אותי בקולו העמוק והמחוספס.
"חיכיתי לך. רציתי לאכול ארוחת ערב ביחד. יש משהו שרציתי לספר לך," אני מסבירה כשאני עוזרת לו לצאת מהמעיל שלו, מברישה חתיכת מוך מהחולצה הלבנה שלו שכבר לא חדה כמו שהייתה הבוקר.
"כבר אכלתי," הוא עונה, מפתיע אותי כשהוא פונה לעבר הסלון. "יש לי משהו לספר לך."
"אוקיי, אתה תתחיל," אני אומרת כשהוא נופל על הספה, מותח את רגליו הארוכות, ומניח את זרועו על גב הספה.
אני מתיישבת לידו, בידיעה שהוא ישתף משהו בנוגע לפגישת העבודה. אחרי הכל, אני בעלת ידע בעניינים האלה והוא לעתים קרובות היה מקבל את דעתי על הרעיונות שלו.
עם זאת, יש משהו לא בסדר. יש קרירות בעיניו כשהוא מסתכל לתוך שלי.
סבסטיאן מסתכל למטה על הקובץ שבידיו לפני שהוא משליך אותו על השולחן, הנקישה החזקה כשהוא פוגע בשולחן גורמת לי לקפוץ.
"תקראי את זה."
אני לוקחת את זה באי נוחות ופותחת את הקובץ הריק, אבל המילים האדומות באותיות מודגשות בראש העמוד הראשון גורמות לדמי לקפוא.
'הסכם גירושין'
אני נאנחת כשאני סורקת במהירות את המסמך. התחושה הזו מחמירה. זהו הסכם גירושין עם השם שלנו עליו... כל גופי רועד כשאני מסתכלת עליו, פגועה ומבולבלת.
"למה... למה?" אני מצליחה לפלוט כשאני מסתכלת על האיש שאני אוהבת מעומק ליבי.
מה השתבש?
"אנליז חזרה, והיא הצטרפה מחדש ללהקה."
אני מסתכלת למעלה בחדות. פתאום קשה לנשום.
"אבל אני בת הזוג שלך," אני לוחשת. איך הוא עדיין יכול לדאוג לאנליז? היא הייתה העבר שלו. "אנחנו נשואים שלוש שנים."
"הנישואים שלנו היו טעות מההתחלה. אז, אבי דרש שאני אתחתן עם בת הזוג שלי, אבל עכשיו אני לא רוצה להיות כבול להסדר של האלה. אני לא רואה את הטעם בבני זוג מיועדים."
ליבי מתכווץ. אני מסתכלת על פניו, מנסה להבין מה הוא חושב, אבל אין שום דבר שחושף את רגשותיו ויש לו את החומות שלו למעלה, חוסם את הקשר של בני הזוג.
"אבל אבא שלך, הוא..."
"אמא שלי היא לא בת הזוג של אבא שלי, אבל היא עדיין ילדה אותי. היא נתנה לו בן אלפא חזק ואפילו אחרי שהוא מצא את בת הזוג שלו, הוא נשאר לצידה, דחה את בת הזוג שלו. אני לעולם לא אבין את הסיבה שלו לרצות אותי עם בת הזוג המיועדת שלי כשהוא עצמו הוכחה שאתה לא צריך את בת הזוג שלך."
המילים האלה גרועות יותר מלהידקר אלף פעמים, ואני יכולה להרגיש את עיניי דוקרות בדמעות, הייסורים שהזאב שלי מרגיש צורכים אותי.
האם הוא באמת חושב שזה האמת? אנליז היא אחותי החורגת ולמרות שהיא וסבסטיאן יצאו, אני מכירה את האמת שלה, את האמיתית שלה שהיא מסתירה מאחורי פניה היפות ועיני העופר.
"אנליז רק ניגשה אליך כי היית אלפא... סבסטיאן, היא לא אוהבת אותך כמוני. היא רוצה להיות לונה..."
הוא בועט בשולחן הקפה מעץ אלון מלא, וגורם לי לקפוץ כשהוא נזרק עם טריקה חזקה, פוגע ברצפת העץ בחבטה מחרישת אוזניים שגורמת לתכשיטים בארון הזכוכית לרעוד.
"ומה איתך? את רק רוצה להיות לונה, לא? ידעת שאנליז ואני היינו במערכת יחסים, ובכל זאת קיבלת באנוכיות את הנישואים בכל מקרה ובגדת באחותך בכך שלקחת את הגבר שלה! שיקרת לי. היא סיפרה לי הכל!"
"לא, זה לא נכון. תן לי להסביר..."
"אל תעוררי אותי, זאיה, קיבלת את מה שרצית, הפכת לאשתי וללונה, אבל זה לא הספיק לך. הכרחת את אנליז לא להתקרב לשום מקום ליד הלהקה הזו כי ידעת שברגע שהיא תחזור, אלמד הכל!"
כן, רציתי שאנליז תעזוב, אבל מעולם לא גרמתי לה לעזוב. היא עזבה מרצונה ברגע שהיא למדה שסבסטיאן מצא את בת הזוג שלו, אבל עכשיו, זה כמעט כאילו היא תכננה את חזרתה כל הזמן הזה.
האם היא באמת מספיקה כדי לעמוד בין מה שיש לנו? בעצב אני מסתכלת לתוך עיניו, ומבינה שהוא מעולם לא בטח בי. הוא עכשיו שופט ומחשב כל מה שנתתי לו בחשדנות, כאילו שיחקתי בו כדי להשיג את תפקיד הלונה.
הוא לא מבין שהתאהבתי בו עוד לפני שידעתי שהוא אלפא? האם הוא תמיד היה חשדני כלפיי? שאדם אחד יכול לבוא בינינו ולהרוס הכל? האם הוא אפילו לרגע, באמת אהב אותי בכל ליבו?
אני לא יכולה להבין את זה. תגיד לי בסטיאן... אם לא רצית אותי, אז למה עשית אהבה איתי? למה נגעת בי כאילו הייתי האישה היחידה שחשובה לך?
לוקחת נשימה עמוקה, אני שואלת אותו את השאלה המכרעת. "סבסטיאן... תגיד לי, אם זו לא הייתה הבקשה של אבא שלך-"
"אז הייתי דוחה אותך, ואפילו עכשיו, אני אדחה, בשביל אנליז."
שפתיי רועדות, נזכרות איך אבי לא היה מרוצה מזה שהתחתנתי איתו. הוא מעולם לא אהב את המשפחה של סבסטיאן, ובכל זאת ויתרתי על הכל בשבילו.
המשפחה שלי... הירושה שלי והתפקיד שלי, אבל זה בבירור לא הספיק לו.
אם הוא מסוגל להשליך אותי כל כך בקלות, אז מה השימוש שלי?
הוא נושף כאילו אני ילדה מעצבנת ומוציא מצית וסיגריה.
"תחתמי על הניירות בקרוב. אני לא רוצה שזה יימשך," הוא אומר.
אני בוהה למטה בקובץ כשדמעה בודדת ניתזת על הניירות.
"מה רצית לספר לי?" הוא שואל.
"זה כבר לא חשוב... תשכח מזה," אני אומרת, חושבת שהוא לעולם לא יראה את הניירות שנמצאים כרגע על שולחן האוכל.
"אם יש לך חששות לגבי המזונות, תודיעי לי. ההוצאות שלך יכוסו ואת מוזמנת להישאר בלהקה."
זה כואב.
"לא... אין צורך. הכל בסדר כמו שהוא. אני אחתום ואחזיר לך את אלה מיד," אני עונה כשאני קמה, מנסה להחזיק את עצמי כשכל עולמי התרסק סביבי.
הוא עוצר לרגע ופשוט מהנהן, לא אכפת לו משברון הלב והייסורים שלי שאני יודעת שהוא יכול להרגיש דרך הקשר. האם הוא באמת יכול להשליך אותי, את בת הזוג שלו, בשביל אישה אחרת?
התשובה לפניי, ולמרות שזה כואב, האמת היא שכן, כן, הוא יכול.
"את יכולה להישאר כאן להלילה. בכל מקרה מאוחר. אנליז לא תעבור לגור עד שהכל יוסדר. אני לא רוצה שהיא תרגיש לא בנוח."
אני בוהה בפניו הנאות, מנסה לזהות את האיש שהתאהבתי בו.
אני מחייכת במרירות ומהנהנת לו.
"אל תדאג, אני אעלם. תגיד שלום לאנליז בשבילי."
