זאיה. "בסדר, שמרי על הראש למטה. אין מצלמות, אבל בכל זאת. אני אלך לבקש חדר." סוף סוף מצאנו מוטל עלוב אחרי נסיעה קצרה, אבל זה היה עדיף מכלום. אלמלא חוש הכיוון החד של סבסטיאן, היינו עדיין בחוץ בסערה. "חדרים." אני מתקנת. "חדר עם מיטות נפרדות. חוץ מהאורות הדולקים בחלונות, אני חושב שהם כבר די מלאים." אני מגלגלת את עיני. "מממ, זה לא רומן רומנטי קלישאתי שבו אין להם חדרים," אני לוחשת. "שני חדרים." הוא נותן