זאיה. למחרת אני מגיעה מוקדם להיכל הלהקה. סבסטיאן שלח הודעה שהוא ישלח מכונית, אבל אני מסרבת, ואומרת שאני אגיע לשם לבד. לבשתי שמלה שחורה פשוטה, ואמא סידרה את השיער שלי בגולגול נקי. "את בטוחה שאת לא רוצה שאני אתלווה אלייך פנימה?" אמא שואלת, אוחזת בידיים שלי. אני מהנהנת, "אני אהיה בסדר, פשוט תחכי לי כאן." אני משאירה אותה בחוץ, ונכנסת פנימה, ועולה לקומה השלישית. אני מופתעת שהוא לא שינה את קוד הגישה. אולי הוא שכח. כשאני מתקרבת למשרד של סבסטיאן, אני עומדת להרים את היד כדי לדפוק כששומעת קולות דיבור מבפנים. "אבל אני רוצה להיות כאן." הקול המתוק של אנליז נשמע. היא נאנחת ואני יכולה לדמיין אותה זועפת כאילו היא ילדה שנשללה ממנה הפינוק האהוב עליה. "זה ביני לבין זאיה. אני אפגוש אותך בחוץ כשזה יסתיים." ברור שאנליז רוצה להישאר ולראות איך סבסטיאן דוחה אותי. חלק עצום ממני מוקל מכך שהוא סירב לה. זה כבר משפיל, ואם סבסטיאן יאפשר לה להישאר ולראות איך אני סובלת מהדחייה, זה יהיה רק הדובדבן שבקצפת מבחינתה. היא כבר לקחה ממני הכל, אבל היא עדיין לא רוצה להחמיץ הזדמנות לפגוע בי. "בסדר, אז." אני שומעת אותה אומרת. הדלת נפתחת ואני פוגשת פנים אל פנים את אנליז. היא סוקרת אותי, עם חיוך יהיר על פניה היפות, אבל זה רק גורם לה להיראות מכוערת. היא לא אומרת מילה, והכתף שלה פוגעת בשלי כשהיא יוצאת. אני מביטה בגב שלה כשהיא מזמזמת לעצמה. כמובן, מבחינתה, הדחייה הזו היא משהו לחגוג. אני מביטה קדימה אל סבסטיאן שיושב מאחורי השולחן שלו. הוא נראה נאה בחליפה כחולה כהה, אבל פניו חסרות הבעה. אני נכנסת וסוגרת את הדלת מאחורי. סבסטיאן קם וצועד לעברי כשהוא מסתכל לי ישר בעיניים. שתיקה מתוחה ממלאת את האוויר. "רוצה משהו לשתות?" הוא שואל, לוקח שתי כוסות מהבר שלו ומרים בקבוק של מה שהיה פעם היין האהוב עלי. "לא, תודה." אני אומרת בשקט. אני לא יכולה לשתות כי אני בהריון. הוא יכול לשמור את היין ולחגוג עם אנליז. מצב הרוח שלו מתקדר מיד בסירובי והוא מוזג לעצמו כוס מלאה, ומרוקן אותה בבת אחת. "אז בואי נסיים עם הדחייה הזו." הוא אומר בקרירות, ומניח את הכוס שלו חזק יותר מהנחוץ. אני נושמת נשימה עמוקה, הלב שלי פועם בחוזקה כשאני מכינה את עצמי כמיטב יכולתי. "בוא נתחיל." אני עונה, עיניי נוצצות בנחישות. אני לא אראה לו איך זה שובר אותי. הוא מתבונן בי לרגע, בלי להראות שום רגש. "אני, אלפא סבסטיאן קינג מלהקת מפלי הדארק הולו, דוחה אותך, זאיה טוסאן, כבת הזוג והלוּנה שלי." אני נאנחת, כשכאב קורע את החזה שלי ואני מרגישה את המשיכה האלימה של הקשר קורעת דרכי, אבל אני שומרת על ראשי מורם, ומסרבת להזין את המבט השחצן של אנליז על הניצחון כשהם צוחקים על הרגע הזה ביחד. סבסטיאן צופה בי, כאילו הוא לא חושב שאני יכולה לעשות את זה. "אני זאיה טוסאן, לונה לשעבר של להקת מפלי הדארק הולו, מקבלת את הדחייה שלך, אלפא סבסטיאן קינג." אנחה עוזבת את שפתיי כשאני מרגישה את החוטים האחרונים של הקשר בינינו נקרעים, ואני נשארת בסבל. אני אוחזת בצווארי, מרגישה אותו בוער. "קיבלת." הוא ממלמל מרחוק, אבל אני לא יכולה להתרכז, כשהכאב גובר, אני מתקשה לנשום. הראייה שלי מתכהה ואני מפנה את ראשי להסתכל על האיש שפעם קראתי לו שלי. העיניים שלנו נפגשות בפעם האחרונה לפני שאני נכנעת לכאב... --- הצפצוף הבלתי פוסק של מכונה גורם לי לפקוח את העפעפיים. כל גופי כואב כאילו רצתי מרתון. אנחה עוזבת את שפתיי כשאני מביטה סביבי ורואה את ואלרי ואמא מדברות. הן מסתובבות ומסתכלות עלי. "את ערה, זאיה!" אמא אומרת, כשהיא ממהרת אלי. "גברת וולטון, בבקשה, תרשי לי לערוך כמה בדיקות." אני מאלצת חיוך כדי לומר לאמא שאני בסדר כשאני שוכבת כאן, חור ענק ופעור בחזה שלי ויש חלק ממני שרוצה לוותר. "התינוקות שלי בסדר, ואלרי?" אני לוחשת. "כן, הם חזקים ממה שאת חושבת. את צריכה לדאוג יותר לעצמך. את עדיין חלשה ולחץ הדם שלך נמוך." ואלרי נוזפת. "אז הוא דחה אותך ואת נתת לו? למה לא סיפרת לו שאת בהריון?" אמא סוגרת את הדלת, שומרת כשהיא מסתכלת עלינו בחשש. "לא היה לו אכפת." אני עונה, מפנה את ראשי, ומנסה להסתיר את הדמעות שלי. שתיקה מתוחה יורדת כשהיא מסיימת את הבדיקות שלה. "ובכן, את מספיק בת מזל שאת לא במצב גרוע יותר. את תרגישי חלשה במשך זמן מה, אבל תשמרי על האנרגיה שלך ואל תפסיקי לאכול. בעוד כמה שבועות, את עשויה להרגיש טוב יותר פיזית, אבל נפשית, אני לא יכולה להגיד." "תודה, הצלת אותי שוב. אני יכולה לבקש ממך לא לספר לאף אחד על ההריון שלי? אפילו לסבס... לאלפא. אני אלך רחוק." אני אומרת בשקט. אני לא יכולה לקרוא לו סבסטיאן יותר. היא עוצרת, העט שלה לחוץ כנגד הנייר על הלוח שלה לפני שהיא נאנחת ומהנהנת. "הבנתי את זה, אבל את בטוחה זאיה, את עדיין הלונה שלנו." אני מחייכת במרירות. "לונה? זה לא התואר שלי יותר." היא מניחה את הלוח שלה, ומטה את ראשה. "את תמיד תהיי לונה בשבילי ועבור רבים בלהקה הזו. תאמיני לי." אני לא כל כך בטוחה יותר... "מתי היא יכולה לעזוב את בית החולים?" אמא שואלת. "הייתי אומרת שהיא יכולה לעזוב, אבל כשהיא עושה זאת, אנא שימי לב שהיא צריכה מנוחה במיטה. לפחות שבועיים. בבקשה." "אל תדאגי, אני אדאג שהיא תעשה זאת." אמא אומרת בתקיפות. "אנחנו נעזוב את המקום הזה." "לאן נלך?" אני שואלת בשקט. "לכל מקום חוץ מכאן. אם את לא רוצה שהוא יידע, אז אנחנו חייבות לעזוב לפני שהוא מבין שאת נושאת את הילדים שלו." אני מהנהנת. "כן, זה הכי טוב..." "בסדר, אני אלך להזמין מונית. אני לא אתעכב. תטפלי בה, דוקטור." אמא מבטיחה לפני שהיא ממהרת מהחדר. ואלרי נאנחת. "את בטוחה לגבי זה?" "כן," אני עונה, בוהה בחלל בקיר שממולי. אני מרגישה מתה מבפנים. היא טופחת על כתפי, נאנחת בכבדות. הביפר שלה מצפצף. "אני אחזור." היא אומרת, נותנת לי חיוך קטן לפני שהיא ממהרת מהחדר ואני נשארת לבד. חלק ממני קיווה שסבסטיאן יבוא לבקר אותי... התעלפתי מולו, אבל הוא באמת שמח להיפטר ממני. לפתע הדלת נפתחת, ולשנייה אחת, ליבי קופץ, חושב שאולי, רק אולי, זה הוא, אבל לתדהמתי, זו אנליז שמסתובבת פנימה. "אה, אז זה נכון! העמדת פנים שהתעלפת רק כדי לזכות באהדה ולעכב את הדחייה?" היא לועגת בבוז. אני נושכת את החלק הפנימי של הלחי שלי כשאני מסתכלת עליה בחזרה. "אל תדאגי, הוא דחה אותי וקיבלתי את זה. ניצחת." אני מנסה להסתיר את הכאב שלי. למשך שנייה בלבד, היא נראית מופתעת לפני שהיא מחייכת בשמחה. "אה? טוב, זה נהדר..." היא אומרת, מתהלכת לעבר המיטה. "אין לך מקום בחיים שלנו, במיוחד מכיוון שאנחנו עומדים להפוך להורים בקרוב." אני נאנחת, לא מסוגלת להסתיר את הפגיעה שלי כשאני בוהה בבטן שלה כשהיא מלטפת אותה בעדינות. "מה?" הוא בגד בי... "כואב? לדעת שהגבר שלך היה עסוק איתי כששיחקת אישה טובה קטנה בבית?" היא מלגלגת. "מה את חושבת שקרה בכל אותם לילות שהוא חזר הביתה מאוחר?" אני פותחת את פי, עומדת לענות, לא רוצה שהיא תראה כמה היא פוגעת בי כשאני שומעת את אמא מקללת. "אה תראו, תיקן מלוכלך הגיע לחדר בית החולים! כל המקום צריך עיקור!" היא אומרת, וגורמת לאנליז להסתובב. "את מתכוונת אלי?" היא שואלת בהאשמה. "כמובן שכן! מעולם לא ראיתי תיקן מכוער יותר בחיי! את נראית בדיוק כמו אמא שלך." אמא לועגת, מניחה את ידיה על הירכיים שלה, "את חושבת שרק על ידי לשים קצת איפור ובגדים יפים שתהפכי ליפה? הצבעים האמיתיים שלך מופיעים. עכשיו צאי! הבת שלי לא מרגישה טוב, והרופא הבהיר שהיא לא צריכה להיות בסביבת שרצים!" אני מסתירה את החיוך שלי כשאנליז עומדת שם, פיה פעור. "א-אבא שלי ישמע על זה!" "אה בבקשה, הייתי רוצה לראות מה הוא עושה!" אמא עונה בחזרה. ראשה של אנליז מצליף אלי, משליך עלי מבט זועף אחרון לפני שהיא סוערת מהחדר. "בואי, המונית תהיה כאן בעוד חמש עשרה דקות. את יודעת שכמעט אין קליטה בסביבה. אולי אני אצטרך לשנות את הרשת שלי," אני מחייכת אליה קלות. "תודה." אני אומרת בשקט כשאני מתיישבת. היא עוצרת ומסתכלת עלי. קצוות עיניה מתקמטים כשהיא מחייכת אלי בחום. "למה עוד יש אמהות? אני תמיד אהיה ממש כאן." היא אומרת בעדינות כשהיא עוזרת לי לרדת מהמיטה. "עכשיו בואי, נרד למטה." אני מהנהנת, ומאפשרת לה להוביל את הדרך מבית החולים. אני מרגישה מבטים עלי, אבל אני לא טורחת להסתכל לאחור. אני רק אסתכל קדימה. סבסטיאן ואנליז יכולים להישאר מאושרים, ביחד. ניצחת אנליז, הוא כולו שלך.