"סב, אני כל כך מפחדת. בבקשה תישאר איתי הלילה," היא מתחננת, דמעות ניתזות על פניה. אני זועף, מביט אל שמי הלילה דרך החלון הקטן שפתוח. "אנליז-" "סב... למה אתה לא קורא לי יותר אנה?" היא לוחשת כשאני לאט לאט משחרר את זרועותיה מצווארי. "הזמנים השתנו, אנליז... אולי כדאי שתנסי לנוח קצת? אני יודע שהמקום לא נעים כמו האחוזה, אבל כרגע, אבא ואמא כועסים עליי. אנחנו צריכים לדרוך בזהירות." אני מסתובב, סורק את הדירה