ZAIA. ברגע שאני חוזרת הביתה, בכל מקום שאני מסתכלת אני רואה אותו, רואה את החיים שבנינו כאן יחד. כאב משתק אוכל אותי על מה שאני משאירה מאחור, אבל אני לא אתן לו לקחת ממני יותר. אני לא אתן לו לפגוע בחיים שגדלים בתוכי. התינוקות האלה שלי בדיוק כמו שהם שלו ואני אעשה כמיטב יכולתי בשבילם. אני מתחילה לארוז, לוקחת רק את הדברים ההכרחיים ביותר, וזורקת אותם לתוך מזוודה. ככל שאצא מכאן מהר יותר, כך ייטב. אני כותבת פתק מהיר לאמה, מודה לה על שירותיה. אוספת את הסכם הגירושין, אני מתיישבת ליד שולחן האוכל. השקט בבית מחריש אוזניים. אמה בטח סיימה את עבודתה עד עכשיו ועזבה. בידיים רועדות, אני חותמת על הניירות וסוגרת את התיק ויחד איתו, את הדלת לפרק הזה בחיי. אני מרימה את הטלפון שלי, אני בוהה במספר של אמא שלי. לא התקשרתי אליה כבר זמן מה... למרות שהיא ואבי נפרדו, גם היא התנגדה שאני אתחתן עם סבסטיאן. עם זאת, אני יודעת שהיא תבין אותי יותר מכל אחד אחר... אחרי הכל, אבי עזב אותה בשביל אמא של אנליז, לא פחות. ההורים שלי נועדו להיות בני זוג, אבל לאבי היה רומן עם אישה אחרת, ולכן אנליז נולדה, ימים ספורים ממני. אמא החורגת שלי לא רק לקחה את בן הזוג של אמא שלי, היא לקחה לי גם את אבא שלי. כשהייתי קטנה, היינו קרובים, אבל אמא החורגת שלי לא אהבה את זה ותמיד הסיתה אותו נגדי וניסתה ליצור קרע בינינו. בסופו של דבר, היא הצליחה. למרות שגדלתי עם מותרות וקיבלתי את החינוך הטוב ביותר, היחסים שלנו פשוט הפכו לצורה פורמלית עבורו. אחריות שהוא כבר לא רצה. ככל שגדלתי, אבי שמר על קשר. כמובן, הוא אפילו היה קופץ לבקר בימי ההולדת שלי, אבל ברגע שסירבתי לוותר על סבסטיאן בשביל אנליז, הוא נישל אותי גם כן. אני אלך לבית של אמא ואשאל אם אני יכולה להישאר שם כמה ימים. רק מספיק זמן כדי שאוכל לסדר את הדברים עם עצמי. דמעות זולגות על פני כשאני מחליקה את טבעת הנישואין שלי מהאצבע ומניחה אותה על גבי תיק הגירושין. אוחזת בידית המזוודה שלי, אני מושכת אותה לאורך, ואומרת לאיתן להביא את המכונית. במבט אחרון ומתמשך במורד המסדרון, אני יוצאת לדרכי. הבגידה שלו מאמש עדיין מהדהדת באוזניי. הכעס בקולו עדיין רודף אותי. הזיכרון שלו ושל אנליז במשרד עדיין צורב. חשבתי שההיריון הזה עשוי להציל את הקשר שלנו, אבל הייתי טיפשה לחשוב כך. הייתי צריכה לדעת שהוא לעולם לא יאמין לי יותר ממנה, כששוב פעם הוא האשים אותי שאני משקרת לו. אני יוצאת החוצה, אני רואה שהגשם פסק, קשת בענן נפרשת על פני השמיים, מקבלת אותי בזרועות פתוחות, אבל אני לא יכולה להעריך את יופייה, לא היום. המשקל על כתפיי כבד, הכאב כבר מתחיל לכרסם בתוכי. דקירה חדה בחזה כמעט מפילה אותי על ברכיי, הראייה שלי מיטשטשת. אנקה רכה בורחת משפתיי לפני שאני יכולה לעצור אותה. הצליל של דלת מכונית נטרקת גורם לי להרים את מבטי. בסטיאן? "לונה! את בסדר?" איתן... אני מהנהנת, מנסה להישאר חזקה. "כן. בבקשה קח אותי לבית של אמא שלי." "כן, כמובן, בואי לונה..." הוא מסייע לי להיכנס למכונית, מניח את המזוודה שלי בתיק ונכנס למושב הנהג. "היא גרה ברחוב אוק מיל." אני אומרת בחולשה. אני כבר לא מסוגלת לעצור את הדמעות שלי כשאני בוהה בביתי שנעלם כעת מהנוף. "כן, לונה, אני אקח אותך לשם מיד." הוא ממלמל, הטון שלו עדין להפליא. עיניו פוגשות את שלי במראה האחורית, מלאות בדאגה שזרה לי. אני מניחה את ראשי על החלון כשאנחנו נוסעים דרך העיר, המכוניות והאנשים החולפים מטושטשים. אנחנו מגיעים לרחוב של אמא שלי אחרי נסיעה טובה של עשרים דקות ואני מצביעה על הדלת הירוקה החיוורת שלה. הצבע מתקלף, וזה נראה בלוי יותר ממה שאני זוכרת, אבל זה מחזיר גל של נוסטלגיה מילדותי. מתי ביקרתי אותה כאן בפעם האחרונה? עבר יותר מדי זמן. איתן פותח לי את הדלת, לפני שהוא הולך במהירות לקחת את המזוודה שלי ונושא אותה לדלת הכניסה בשבילי. כשהוא מניח את המזוודה שלי, אני מעבירה לו מעטפה. הוא מסתכל עליי, מופתע. "מה זה, גברתי?" "רק אות תודה על כל מה שעשית." "לונה..." "להתראות, איתן." אני אומרת. הוא מהסס אבל מהנהן ועוזב. אני רואה את הווילונות זזים בכמה מהחלונות. ברחוב המתפתל הקטן הזה, כולם תמיד סקרנים כשמופיע פנים לא מוכרות, במיוחד כשזה במכונית יוקרה שלא מתאימה לכאן. אני מחכה שהוא ייסע לפני שאני נושמת נשימה עמוקה ודופקת על הדלת. העצבים שלי משתוללים ואני מתחילה לפקפק בהחלטה שלי. אולי אני צריכה פשוט להזמין חדר במלון. לא הייתי צריכה לבוא לכאן. אני עומדת לתפוס את המזוודה שלי ולברוח, כשהדלת נפתחת ואני מוצאת את עצמי בוהה בעיניים האפורות של אמא שלי. "אמא..." "זאיה?" היא עונה, בהלם. עיניה נופלות על המזוודה לפני שהיא מסתכלת בעיניי בחקירה. "הכל בסדר?" אני לא מסוגלת לענות, עיניי מתמלאות בדמעות. היא מרימה את המזוודה שלי, מביטה סביב לרחוב ומסמנת לי להיכנס פנימה, סוגרת את הדלת על העיניים הסקרניות שאולי צופות בנו ומושכת אותי לחיבוק מנחם, ואני סוף סוף נשברת. בוכה את ליבי על הנישואים השבורים שלי ועל אובדן בן הזוג שלי. עשר דקות לאחר מכן, אני יושבת על הספה הבלויה בסלון הקטן. מנגבת את האף שלי על טישו כשאני מתייפחת. "הוא יודע שאת בהריון?" אמא שואלת כשהיא משפשפת את גבי, שפתיה קפוצות, זועפות עמוקות. אני מנענעת בראשי, "לא, אין טעם, אמא. הוא לגמרי מאוהב באנליז עכשיו שהיא חזרה. אני לא חושבת שאני צריכה להשתמש בתינוקות האלה כדי ללכוד אותו בנישואים שהוא בבירור לא רוצה לקחת בהם חלק." אמא נאנחת ומהנהנת בראשה. "אם את לא רוצה שהוא יידע, אז נשמור את זה בסוד. תינוקות לעולם אינם הדרך לשמור על גבר. הוא פעם ויתר על אנליז בשבילך, גם אם הוא יישאר איתך זמנית בגלל הילדים. הוא יוותר עלייך יום אחד, בדיוק כפי שהוא עשה עכשיו." "אמא, היינו אמורים להיות בני זוג. את יודעת כמה זה חשוב. לא חשבתי שהוא יעשה את זה." אני מוחה. זה לא כאילו גנבתי משהו שלא היה שייך לי! היא נאנחת, טופחת על זרועי. "כן יקירתי, אני יודעת, אבל רק להסתמך על קשר הזיווג לא מספיק כדי לשמור על זוג ביחד. ידעת את זה, אבל התאהבת בו ובחרת להתעלם מזה. אבל ברור שלא היה לו אכפת מספיק." "אני יודעת..." אני ממלמלת, מרגישה עצובה שהיא עדיין חושבת ככה, אחרי הכל, סבסטיאן התייחס אליי יפה... עד עכשיו, בכל מקרה. "הוא כבר דחה אותך?" אמא שואלת כשאני קצת יותר רגועה. אני מנענעת בראשי. "עדיין לא, אבל אני בטוחה שהוא יעשה זאת בקרוב." "הדחייה שלו תפגע בתינוקות?" אני מנענעת בראשי. "לא, שאלתי את ולרי, אבל היא אמרה שכנראה לא אוכל להביא עוד ילדים אחרי זה." "אלוהים! זאיה, אנחנו לא יכולות לתת לו לדחות אותך אז. זה יהרוס את הסיכויים שלך להיות אמא!" "אמא! עדיין יש לי אותם, את שני התינוקות היקרים האלה שגדלים בתוכי. הם יותר ממספיקים. חוץ מזה, אני לא חושבת שאוכל לאהוב שוב." אני אומרת בשקט, מניחה יד על בטני. "החלטתי. אני אתן לו ללכת. אני מקווה שתוכלי לתמוך בהחלטה הזו ולשמור אותה בסוד." אני מושיטה יד, אני מחזיקה את ידה בחוזקה בידי. ידיה קרות יותר ומרגישות מקומטות יותר מהפעם האחרונה שהחזקתי אותן. אני לוחצת אותן, בתקווה שהיא תבין. "בסדר גמור... אני לא חושבת שאת צריכה אותו. מחר לכי ותסיימי איתו. אז תוכלי להתמקד בעצמך ובילדים שלך. את עדיין צעירה זאיה, את תמצאי מישהו טוב יותר." "אני אמצא? אז תגידי לי, אמא, למה את לא המשכת הלאה?" היא קמה, המילים שלי בבירור מטרידות אותה. "המצב שלי היה... שונה." "אני מצטערת אמא." אני אומרת וקמה. היא מסתובבת אליי ומחייכת בעצב כשהיא מנענעת בראשה. "לא זאיה, הכל בסדר, נהיה בסדר." היא אומרת לפני שהיא מושכת אותי לחיבוק חם, כזה שאני באמת צריכה. "יש לך אותי, לילדים שלך יש אותי, אנחנו נעבור מהלהקה הזו, לאנשהו בפאתי העיר או רחוק יותר. למקום שהוא לעולם לא יוכל למצוא אותך, או לנסות לקחת את הילדים שלך. אני מבטיחה לך, אני אשמור עלייך." אני מהנהנת ואמא עוזבת, ואומרת שהיא תלך להכין לי את חדר השינה, ומשאירה אותי לבד בסלון המקושט הזה. אחרי כמה רגעים, כשאני מקשיבה לרצפה חורקת תחת משקלה כשהיא מסתובבת למעלה, אני מוציאה את הטלפון שלי מהתיק שלי. אני לוקחת נשימה עמוקה ויציבה, אני מחייגת למספר של סבסטיאן, זה מצלצל רק פעם אחת לפני שהוא מרים אותו. "שלום?" "אני רוצה שתדע שחתמתי על הניירות, ועזבתי." אני אומרת, מנסה לשמור על קולי יציב. הוא שותק לרגע. "טוב לדעת. נערוך את הדחייה מחר בבוקר. בואי למשרד שלי בשעה 9 בבוקר בדיוק." כאילו זה רק פגישת עסקים נוספת. "בסדר, אני אהיה בהיכל הלהקה בזמן." אני עונה בשקט. "בסדר." אני מנתקת, ליבי דופק בחוזקה על צלעותיי, תואם את הקצב של השעון שתלוי באיום על הקיר. הוא אפילו לא מצטער על ההחלטה שלו, אפילו לא קצת.