הארי בדקתי את השעון שלי בפעם המי יודע כמה הבוקר. אם לא נזוז בקרוב, נאחר. שוב. "וויני, נו באמת!" קראתי לילדה שאני משמש לה כאב. "אנחנו חייבים לצאת מפה, אחרת נאחר!" "אני צריכה דקה!" היא קראה בחזרה, וכמעט קפצתי מרגל לרגל במקום בחוסר סבלנות. לא היה לי זמן לחכות דקה. הייתי צריך אותה כאן עכשיו. אז אולי יהיה לי זמן לתפוס משהו לאכול לפני ש— ארוחת בוקר. שיט! זה הזכיר לי. מיהרתי למטבח כדי לתפוס את ארוחת הצהריים הארוזה שעוזרת הבית השאירה לוויני על השיש במטבח, והודיתי לאלוהים שחשבתי לשכור אותה עוד כשהכל התחיל. "אוקיי, אני הולך בלעדייך!" צעקתי במעלה המדרגות, ובאמת, כעבור כמה שניות, שמעתי צעדים קטנים רועמים במורד המדרגות לעברי כשסוף סוף וויני החליטה שהיא מוכנה לבית הספר. הגשתי לה את שקית הנייר, היא לקחה אותה ממני, ושנינו מיהרנו אל המכונית כשליטפתי את הצדדים שלי לחפש מפתחות כדי לוודא שיש לי את כל מה שאני צריך. "אתה אף פעם לא שוכח כלום," היא הזכירה לי, חייכה לכיווני כשראתה אותי נלחץ. "זוכר?" "ובכן, אני כנראה שוכח שאני אף פעם לא שוכח, אחרת לא הייתי צריך שתזכירי לי," אמרתי לה, ופתחתי לה את דלת המכונית ועזרתי לה לקפוץ פנימה. "זכרת את ארוחת הצהריים שלך?" היא שאלה כשנסענו. "אין פגישות ביום שני," אמרתי. "אני הולך לצאת לאכול משהו בחוץ במקום." "אני יכולה לבוא איתך?" "אני לא בטוח שאוכל להגיע עד קצה העיר וחזרה בזמן," השבתי בהתנצלות. "אבל כשתיכנסי לתיכון ותתחילי לקבל שעות חופשיות, נוכל לעשות את זה." "אני רוצה," היא אמרה בשמחה, נשענת על החלון ומחייכת כשהיא מביטה החוצה. היו פעמים שהיא נראתה כל כך כמו אחותי, אמא שלה, שמצאתי את עצמי מופתע. זה היה כאילו יש השתקפות שלה ממש מולי, למרות שידעתי שהיא נעלמה כבר הרבה זמן. "את עושה משהו כיף היום בבית הספר?" שאלתי, מנסה להסיט את דעתי מאחותי המנוחה. הדבר האחרון שרציתי היה לפתוח את הבוקר הזה עם עוד גל של הצער ששלט בי כל כך הרבה זמן. רק עכשיו הגעתי לשלב שבו לא סבלתי בכל פעם שהיא חלפה במוחי, אבל לחשוב עליה עדיין היה הלם למערכת. "אנחנו מכינים כרטיסי יום הולדת למורה שלנו," היא אמרה. "אני הולכת לעשות אחד עם צפרדע על החזית. היא אוהבת צפרדעים. היא תמיד עונדת שרשרת עם צפרדע כסף עליה." הקשבתי לה כשהיא פטפטה, ולא יכולתי שלא לחייך. היה לה תשוקה כזו לחיים, וזה גרם לי כל כך לשמוח לראות את הרוח של אחותי ממשיכה להתקיים בבתה הקטנה והמתוקה. הורדתי אותה מחוץ לשערי בית הספר ונשענתי דרך החלון כדי לתת לה נשיקת פרידה. "אני אהיה כאן כדי לאסוף אותך אחרי בית הספר, בסדר?" אמרתי לה. "לא יארה?" "לא יארה," השבתי. "את בסדר עם זה?" "כל עוד נקבל גלידה," היא אמרה בתקווה. צחקתי. היא תמיד נראתה כאילו היא יודעת בדיוק איך ללחוץ לי על הכפתורים כדי לגרום לי לעשות כל מה שהיא רוצה, למרות שידעתי שהייתי צריך להיות קשוח יותר איתה. לא היה לי את זה בתוכי. לא אחרי מה שקרה. "נראה," השבתי, למרות שכבר ידעתי שהיא השיגה אותי בדיוק איפה שהיא רצתה אותי. היא נתנה לי חיבוק מהיר וזינקה פנימה לבית הספר כדי להימלט מגשם פורטלנד המתקרב. נסעתי למשרד בזמן שיא. נסעתי כל כך מהר, שאפילו קצת הופתעתי שאף אחד לא ניסה לעצור אותי. ניחשתי שהם יכלו לראות כמה אני רציני לגבי זה. רציתי להגיע לשם, להתמקם ובאמת לעשות קצת עבודה. הייתי כל כך מוסח דעת בשבוע שעבר, נאבק לשמור על השליטה בעצמי. הימים הטובים והימים הרעים לפעמים הצטברו בפתאומיות רבה, ופשוט הייתי צריך לקבל את העובדה שהימים הקשים הולכים לשלוט בי כשהם יגיעו. "בוקר טוב," יארה קראה לי ברגע שנכנסתי למשרד שלי. היינו בקומה השלישית של בניין משרדים יפהפה - ובכן, החלק העיקרי של החברה היה, בכל אופן. זה היה המקום שבו כל ראשי המחלקות הסתובבו, שם עבדנו כדי לוודא שהחלקים שמתחתינו פועלים בצורה חלקה. היו עשרות משרדים שלנו בכל רחבי הארץ, אבל כאן הכל התחיל. למעשה, זה לא היה נכון. זה התחיל עם סבא שלי, אותו אדם שהקים את העסק הזה לפני כל כך הרבה שנים. הוא נכנס לבועת הטכנולוגיה עוד לפני שהיא באמת התנפחה למצב הכל-כוללני שהיא נמצאת בו עכשיו, והוא הכין את המשפחה שלנו לחיים עם כמה השקעות מדהימות ועל ידי עבודה עם כמה כשרונות מבטיחים. השתלטתי על תפקיד המנכ"ל ברגע שהייתי מספיק מבוגר, ברגע שאבי פרש מהתפקיד. והדבר הראשון שעשיתי כראש Neo היה לשכור את יארה כפרסומאית שלי. "בוקר טוב," אמרתי, מברך אותה בחזרה. לשכור אותה הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי אי פעם כחלק מהזמן שלי כאן.