טריסטן אחרי שזהרה עזבה את החדר, עמדתי שם, מרגיש את עוצמת הרגע דועכת לאט. התשוקה לקחת אותה כבת זוגי ולסמן אותה מיד צרבה את חושי. "הריח שלה מתוק כל כך," דוהן נהם. "אתה לא עוזר לי, דוהן." הוא צחקק, "עוד כמה שבועות היא תתייחם." הוא אמר, "היא כמעט שם, ואם לא נסמן אותה, זאבים אחרים ירצו..." תחושת גועל השתלטה עליי. לדמיין גבר אחר נוגע במה ששייך לי ממלא את מחשבותיי בשיגעון. "זה לא יקרה, דוהן!" אמרתי, "תפס