אישה צעירה ובלונדינית מיהרה במסדרונות בית החולים בחיפוש קדחתני אחר המחלקה שבה אושפז אביה. היא קיבלה שיחה לפני זמן מה על כך שמצבו הבריאותי הידרדר במהירות ונאלצה להפסיק כל מה שעשתה כדי להגיע לכאן בזמן. היא התנגשה באחות שיצאה ממחלקה והפילה את המגש הנירוסטה מידה. "אוליביה פארקר, נכון?" שאלה האחות, שלבשה מדים בצבע ורוד, בחיפזון וראתה את הנערה הצעירה מהנהנת באישור. "כ..כן..אבא שלי.." האחות זזה הצידה והעניקה לאוליביה כניסה למחלקה. אוליביה פתחה את הדלת ורצה פנימה, כשנכנסה ליבה צנח לתחתית הבטן. היא עמדה משתרשת על הקרקע וצפתה כיצד אמה נאבקת עם הרופא והאחיות שניסו להזיז את הגופה חסרת החיים המכוסה בסדין לבן. "הוא לא מת..הוא הבטיח לעולם לא לעזוב אותנו..אל תיקחו אותו!" צעקה סנדי פארקר בהתקף זעם כשניסו להוציא את גופת בעלה מהמחלקה. דמעות זלגו מעיניה של אוליביה, היא לא יכלה להשלים עם העובדה שאביה האהוב איננו אחרי כל מה שהיא ואמה עשו כדי להציל את חייו. היה רעם חזק שרעד בשמיים באותו רגע, מה שאומר שעמד לרדת גשם, האורות במחלקה הבהבו ללא הרף והציתו עוד יותר את הניצוצות בעיניה הענבריות. אוליביה עשתה צעד אחד אחורה ואז עוד אחד לפני שברחה מהחדר, היא לא יכלה לסבול את זה, היא לא יכלה לשאת לראות את גופת אביה, היא הרגישה שהיא אשמה בכל מה שקורה להם... היא זזה מהר ככל שרגליה יכלו לשאת אותה, אוליביה לא הייתה בטוחה לאן היא הולכת בשעה מאוחרת זו, אבל היא התאכזבה מעצמה ולא יכלה להביא את עצמה להתמודד עם אמה בזמן קריטי זה. *** בינתיים... הרופא בהה בקצרה בשני הגברים שעמדו לפניו, הוא החזיר את מבטו אל הצעיר שהביאו לפניו. "אני מצטער אבל זה לא ניתן לטיפול..הוא קיבל מנה כבדה של אפרודיזיאק..ואתה יודע מה זה אומר נכון?" מלמל הרופא בבירור לא בנוח מהנושא ומנוכחות הגברים שלפניו. שני הגברים השריריים שנראו כמו שומרי ראש הביטו זה בזה בקצרה ונתנו הנהון קצר. הרופא הניד בראשו ועזב את המחלקה בחיפזון והשאיר אותם לבד. הם בהו חזרה באדונם הצעיר שאגרופיו החלו להלבין והוא נראה ממש לא בנוח, פניו הבריקו מזיעה שגלשה במורד צווארו, כשלא נותרה להם ברירה אחרת השומרים עזבו את המחלקה. *** אוליביה אחזה בקירות לתמיכה, מוחה היה מעורפל במחשבות שונות על מה יהיה עליה ועל אמה עכשיו שאביה איננו. מחשבה על כך לבדה הספיקה כדי לרסק את ליבה למיליון רסיסים. אולי אם היא לא הייתה מציקה לו לגבי טיול הקמפינג שבו הוא נפגש למרבה הצער בתאונה, הוא אולי עדיין היה איתה. אנחה רכה נמלטה משפתיה כשהרימה את ראשה לראות שני גברים ענקיים בוהים בה, היא בלעה רוק וזזה לצד השני ולתדהמתה הם חסמו את דרכה שוב. היא הסתובבה בקצרה לאחור והבחינה שהמסדרון ריק, היא הצמידה את מבטה אליהם בעצבנות. הם נראו מסוכנים והפיצו הילה קטלנית, במיוחד זה עם הצלקת שרצה על פניו. "מי..אתם?" במצמוץ עין, כף יד הונחה על פיה כדי למנוע ממנה לצעוק ולהתריע את תשומת לבם של אחרים. היא בעטה ופיתלה את גופה בניסיון להשתחרר מאחיזתם, אבל את מי היא מנסה לרמות? היא הייתה נוצה בהשוואה לכוחם. *** שני הגברים דחפו אותה לתוך מחלקה חשוכה ונעלו את הדלת מאחוריהם. "אתה חושב שזה יעבוד?" "נקווה שכן" שניהם עמדו ליד הדלת ושמרו עליה והסתכלו על מי שרוצה להסיג גבול. אוליביה דפקה על הדלת מאחוריה, החדר היה חשוך והיא לא יכלה לתפוס מה גרם להם לנעול אותה כאן. רעם חזק רעד בשמיים בליווי ברק כחול שהאיר את החדר קצת ואז היא הבינה שהיא לא לבד. עיניה התעגלו בפחד, רגליה עמדו משתרשות על הקרקע ורועדות. "מי.. שם?" היא שאלה בעצבנות, פעימות ליבה היו כה חזקות שהיא יכלה לשמוע אותן בעצמה. דמות כהה וגבוהה הגיחה מפינה במחלקה, הוא מעד קצת כשצעד לעבר הגברת המגששת במרחק מטרים ספורים ממנו. פחד השתלט על כל ישותה, היא הסתובבה במהירות לדלת כדי לברוח, אך נמשכה לאחור על ידי הזר. גבה נגעה בקיר ברגע הבא ואנחה רכה נמלטה משפתיה. הוא משך את סנטרה בידיו והצמיד את שפתיו לשלה, אוליביה הרגישה שגופה נחלש תחת המתקפה הפתאומית שלו על שפתיה. היא ניסתה להתנתק מאחיזתו אבל הוא היה חזק יותר, ידיו היו איתנות סביבה. "בבקשה תן..לי..ללכת" היא רעדה בניסיון להדוף אותו. בתנועה מהירה, הוא הרים אותה מרגליה ונע לעבר המיטה שהייתה במחלקה. "אל תתנגדי.." קולו הצרוד גרם לה לרעוד, היא יכלה להריח את הריח החלש של אלכוהול הנובע ממנו. "אני אקח אחריות" הוא מלמל שוב ולקח את שפתיה שוב. דמעות זלגו מעיניה של אוליביה כשהרגישה שבגדיה נקרעים מגופה. "אני מבטיח להיות עדין" קולו המבטיח הגיע שוב. *** אוליביה פקחה את עיניה לאט, היא הביטה סביבה ועיניה התעגלו. ליבה קפץ החוצה מחזה כשהיא נזכרת במה שקרה לפני כמה שעות. היא משכה את ידיו של הגבר ממותניה וירדה מהמיטה בפחד, היא פשוט נתנה את הפעם הראשונה שלה לזר מוחלט. היא הרימה את בגדיה שנקרעו אך עדיין היו ניתנים לניהול. אוליביה לבשה חזרה את בגדיה, היא הביטה בקצרה בגבר ששכב על המיטה עדיין ישן, היא ניסתה להציץ בפניו אך עצרה כששמעה המולה ממש מחוץ לדלת. היא ויתרה על המחשבה וברחה מהחדר, השומרים שראו אותה בורחת ניסו לעצור אותה אבל היא כבר מזמן נעלמה. "חכי רגע גברת.. מאוחר.. *** עיניה של סנדי היו נפוחות מבכי כל הלילה, היא גם דאגה שלבתה אין זכר כל הלילה הקודם. הדלת נפתחה לפתע ואוליביה נכנסה בעצבנות. "אמא אני.. עיניה של סנדי דמעו שוב, היא נעצה את מבטה בבתה שהייתה מגששת לפניה. "לפני שאבא שלך נפטר, הוא כל הזמן דרש לראות אותך..אבל היית כל כך עסוקה שלא הופעת לשמוע את מילותיו האחרונות" אוליביה הרימה את ראשה כדי לפגוש את מבטה הבוער של אמה. "אמא..זה לא מה שאת חושבת, הייתי שם אבל אני.. מבטה של סנדי נפל על צווארה של אוליביה, אוליביה ששמה לב לאן מבטה של אמה מכוון כיוונה מעט את צווארונה כדי להסתיר את הסימנים על צווארה. אחרי מה שקרה בינה לבין האיש הלא ידוע בבית החולים אמש, היא לא יכלה להביא את עצמה לחזור הביתה ככה. אז היא נאלצה לעצור בבית של חברתה באמצע הלילה שם היא העבירה את הלילה. סנדי עשתה צעד קדימה לאוליביה, היא משכה את צווארונה של אוליביה ומבטה נפל על הסימנים הרבים מצווארה לחזה. עיניה של אוליביה דמעו "אמא אני יכולה להסביר.. סטירה נחתה על לחייה השמאלית וגרמה לפניי ה להפיל לצד השני. "אני רואה שנהנית בזמן שאבא שלך היה עסוק בלחכות לבואך..אני לא מאמינה שאת באמת תעשי את זה אוליביה!" אוליביה שאפה לאחור, דמעות זרמו מעיניה כמו נחלים אינסופיים, היא לא החמיצה את מבט האכזבה שחצה את פניה של אמה. "אמא בבקשה תקשיבי לי... סנדי הסתובבה ועזבה את החדר, היא פשוט איבדה את בעלה ועכשיו בתה כבר משגעת אותה. אוליביה נפלה על ברכיה, היא אחזה בחזה ובכתה את עיניה, מי היה מאמין שיום כזה יפקוד אותה? נערה צעירה בערך בגילה מיהרה אליה ומשכה אותה לחיבוק הדוק ומרגיע. "אני כל כך מצטערת אוליביה בבקשה אל תבכי יותר" ביאנקה, החברה הכי טובה של אוליביה, קרקרה אבל נראה שלמילותיה אין שום השפעה אלא רק גרמו לאוליביה להרגיש גרוע יותר...