פרק עשרים ושלושה: "את מאמינה בנשמות תאומות, זארה?" אני חושבת שהייתי בהכחשה, והקרבה להארפר לא עזרה בכלל. אני חושבת שהמוח שלי דחה את הרעיון של קיום אנשי זאב במקום, למרות שדיברתי עם הארפר עליהם כמו שהייתי מדברת, אולי, על רומן פנטזיה. כשנכנסתי למרחב הבטוח של הבית שלי ולסדינים הרכים של המיטה שלי, הבנתי את כובד המצב. הגרון שלי היה צמא ויבש בגלל הצעקות, הגוף שלי הרגיש כבד ולא יכולתי אפילו להרים את הראש.