פרק שלישי: אני חושבת שלפעמים הם שוכחים שגם הם היו הורים לשלושה מתבגרים הורמונליים. לא הייתי אומרת שהעיירה שבה גרתי היא איזושהי מטרופולין משגשגת. ההפך הוא הנכון, למעשה. העיירה שבה גרתי מאז שנולדתי היא עיירה קטנה ושקטה הממוקמת בגבעות. זו לא הייתה אחת מאותן עיירות קטנות ומרוחקות מדי, שבהן כולם הכירו את כולם. ערד הייתה עיירה בגודל בינוני והיו בה שני בתי ספר תיכוניים, שלושה בתי ספר יסודיים ומספר גני ילדים. היה גם קולג' יוקרתי קטן בפאתי ערד, שלא קיבל בקשות רבות, ולכן היו בו פחות סטודנטים בהשוואה לכל אוניברסיטה גדולה. ערד הייתה מוקפת ביערות עבותים משלושה צדדים. היער היה בצורת סהר אם הייתם מסתכלים מלמעלה, גבוה בשמיים. שפע העצים באזור הפך את העיירה לקרה יותר מערים סמוכות אחרות וגרם לגשם לרדת לעתים קרובות למדי. העיר הקרובה ביותר הייתה כמעט שש שעות נסיעה משם והייתה מתועשת יותר עם אנשי עסקים ובניינים גדולים ואוכלוסייה גדולה יותר. העיר השנייה הקרובה ביותר הייתה חצי יום נסיעה משם והייתה יותר עיירה קטנה ושקטה. אם הייתם נשארים ללון ונוסעים עוד שש שעות מזרחה מהעיירה, הייתם נתקלים בעיירת חוף מתפתחת שהיו לה החופים היפים ביותר אי פעם. עיירת החוף, מילטה, הייתה מקום מועדף על הערדים לצאת לחופשה. נסעתי במכונית שלי מחוץ לשטח בית הספר לכיוון הבית שלי. הבית שלי היה במרחק של עשרים דקות נסיעה מבית הספר שלי. המשכתי לזמזם את הלחן של שיר פופ מצליח בזמן שחניתי את הב.מ.וו שלי בשביל הגישה של הבית שלי. המכונית שלי הייתה התינוקת שלי מכיוון ששילמתי עליה לבד (בעזרת קטנה מההורים שלי), עם המשכורות שקיבלתי מדי שבוע לאחר שעבדתי במאפייה של מוניק. עבדתי שם מאז שהורשו לי לעבוד כחוק, אז כן, כמעט שלוש שנים. יצאתי מהמכונית שלי ופתחתי את הדלת לבית שלי. נכנסתי לבית בן שתי הקומות, הצבוע בכחול בהיר, ופניתי לכיוון המטבח. והנה, ראיתי את ההורים שלי מתגפפים על השיש במטבח. זה מראה שאתם לא רוצים לראות. כמו אף פעם. מגעיל. הם התנהגו כמו מתבגרים חרמנים. אני חושבת שלפעמים הם שוכחים שגם הם היו הורים לשלושה מתבגרים הורמונליים. ההורים שלי היו אהובי תיכון והם ממשיכים להיות חזקים מאז שנות הקולג' שלהם. הם אהבו אחד את השני כל כך, שלפעמים זה הפך את ארוחות המשפחה לבלתי נסבלות. אתם ברצינות לא רוצים לראות את ההורים שלכם עושים עיניים ומחוות מפתות כשאתם יושבים עם אחיכם באותו שולחן. אבל אני מניחה שהיה לי מזל מכיוון שהיו לי שני הורים שאוהבים אחד את השני עד סוף העולם. הם גרמו לי להאמין באהבה. כשעמדתי כאן, לא יכולתי שלא לרצות שתהיה לי אותה כימיה ואהבה עם בעלי כשאני אהיה בשנות הארבעים שלי. "היי", אמרתי, בקול הכי חזק שיכולתי לגייס, שבו הייתי בטוחה שאשיג את תשומת ליבם. ברגע שאמרתי את זה, שניהם ניתקו זה מזה עם בגדים מקומטים, פנים סמוקות וחיוכים עצבניים. אבא שלי כחכח בגרונו במבוכה וחייך אליי בעצבנות. "אה, רק, אה, עזרתי, אממ, לאמא שלך להכין ארוחת ערב." לא יכולתי להתאפק, השפתיים שלי נמתחו מעצמן לחיוך שובב מלא. "אה, אני בטוחה אבא, שזה בדיוק מה שעשית." הוא שרט את החלק האחורי של צווארו בעצבנות וכמעט ברח מהמטבח תוך כדי שיעול. הסתכלתי על אמא שלי ושתינו פרצנו בצחקוקים. "את צריכה להקל על אבא שלך, מותק." "אוי אלוהים, אבל זה היה כל כך מצחיק." אמא שלי צחקקה שוב. "כן, אבל אל תספרי לאבא שלך שאמרתי את זה." הצדעתי לה בהגזמה. "תקראי לי כשיגיע הזמן לארוחת ערב." היא הנהנה והתחלתי לטפס במדרגות לחדר שלי. בדרך, בדקתי מה שלום קורי, אחי בן הארבע עשרה, רק כדי למצוא אותו ישן בחדרו. הילד הזה ישן כל הזמן לעזאזל. נענעתי בראשי תוך כדי חיוך. המשפחה שלי הייתה רחוקה מלהיות נורמלית אבל אהבנו אחד את השני כל כך. בטח, היו לנו מריבות קטנוניות מדי פעם, אבל בכל זאת, לא הייתי מחליפה אותם בשום דבר אחר. *** למחרת בבוקר, התעוררתי באיחור של ארבעים דקות. אני לא הולכת לקחת את האשמה על זה, נטפליקס כן. ההורים שלי יוצאים לעבודה לפני שאני יוצאת לבית הספר שלי ואחי הקטן, קורי, היה האדם הכי פחות אמין אי פעם, אז הם לא יכלו להעיר אותי. ועכשיו, אני הולכת לאחר ולהחמיץ את השיעור הראשון שלי. ממש נהדר. כבר היו לי היומיים הראשונים הכי טובים בשנה האחרונה שלי! קמתי מהר מהמיטה והתרעננתי תוך דקות. אחרי שהתקלחתי והתלבשתי לבגדים שלי, רצתי במורד המדרגות ויצאתי מהבית. נכנסתי למכונית ונסעתי במהירות מהשביל הגישה שלי. נסעתי כמו משוגעת, כדי שאוכל לפחות להיות בבית הספר חמש עשרה דקות לפני השיעור השני. תוך זמן שיא, מצאתי את עצמי חונה את המכונית שלי בחניון של בית הספר. מיהרתי לצאת מהמכונית שלי ורצתי כל הדרך מהחניון לדלתות הכניסה של בית הספר. פרצתי דרך הדלתות ובדקתי את השעה, תוך כדי ניסיון נואש לשלוט בנשימה שלי. כן! היו לי חמש עשרה דקות לפני שהשיעור השני התחיל. עשיתי ריקוד שמח קטן לפני שהבנתי שאני צריכה לנשום כדי לפצות על כל הריצה שעשיתי. כן, לא אדם אתלטי. אחרי שווידאתי שאני לא הולכת למות ממחסור בחמצן, הלכתי בנחת לכיוון הלוקר שלי. המסדרונות היו שוממים מכיוון שכולם היו בשיעורים שלהם. חייגתי את קוד הלוקר שלי והתחלתי למיין הכל בחלל הקטן כי עשיתי בו בלגן גדול למדי בשנה שעברה. סידרתי מחדש את הספרים שלי וסילקתי את כל הזבל שלא הייתי צריכה יותר. בדיוק כשהוצאתי את הספרים שאצטרך לשיעור הבא, שמעתי את קול צעדי הרגליים המהירים של מישהו. האם לא אסור לרוץ במסדרונות? מישהו רץ כאילו חייו תלויים בזה. מתחתי את צווארי כדי להסתכל טוב יותר על האדם שרץ בעיוורון כאילו כלבים רודפים אחריו. האדם התקרב וכנראה יסיים בהליכה ישר לתוך קיר. הרפר קיין נכנס לשדה הראייה שלי בקצה המסדרון והוא אפילו לא היה חסר נשימה. אני מתכוונת, ידעתי שהוא בקבוצת הכדורגל של בית הספר והיה לו סיבולת טובה, אבל עדיין, אפילו לא קצת חסר נשימה?! הייתי מתנשמת אם הייתי רצה ככה. כשהרפר עצר, אחרי שרץ כמו משוגע, הוא פשוט עמד שם זמן מה והסתכל ישר עליי. אני לא יודעת למה, פשוט לא יכולתי להסיט את מבטי. הוא פשוט המשיך להסתכל עליי עם הבעה בלתי ניתנת לקריאה על פניו ועמד שם, נראה חשוך ומדוכדך. אבל הוא נראה יפה כתמיד. אני יכולה להגיד שהוא פלייבוי ומניאק אבל אפילו אני לא יכולה להכחיש כמה הוא באמת סקסי. אה! אבל האישיות ההרוסה שלו! לבוש בחולצת וי אפורה ומכנסי ג'ינס כחולים קרועים, הוא נראה מאיים וסקסי מתמיד. לרגע קצר, תהיתי אם הוא סתם מסתכל על מישהו מאחוריי, אבל במהירות סילקתי את המחשבה כשנזכרתי שכל התלמידים עדיין בשיעורים שלהם. הוא התחיל ללכת לכיווני בצעדים מחושבים ואחידים. הוא הלך כאילו הוא טורף ואני הטרף שלו. בלעתי רוק. לא היה לי מושג מדוע, הרפר קיין מכל האנשים, יקח שתי דקות מחיי הפלייבוי שלו כדי לבוא לדבר איתי. הוא עצר כשעמד קרוב אליי. קרוב מדי. המגפיים שלנו נגעו והחזה שלנו היה במרחק של כמה סנטימטרים זה מזה. אוקיי, בהחלט קרוב מדי לטעמי. למרות שזה היה קרוב מדי, פשוט לא הצלחתי לעשות צעד אחורה כדי להגדיל את המרחק בינינו. נשימתו המנטה ליטפה את פני. רציתי להתרחק. לעשות צעד אחורה. באמת רציתי. אבל, איכשהו עיניו החזיקו אותי בטראנס. הן היו מגנטיות ודרשו את כל תשומת הלב שלי. והן היו ממש יפות. הן היו בצבע רך של ירוק וכשהאור פגע בהן, יכולתי לראות בבירור את הכתמים של הזהב בתוכן. הן היו יותר מיפות, הן היו פשוט מכשפות. "מה השם שלך?" קולו המחוספס של הרפר הוציא אותי ממחשבותיי. השאלה הזו הוציאה אותי מהטראנס שלי. הוא רציני לעזאזל?! בכנות, נפגעתי. אני גרה באותה עיירה כמו הרפר והולכת לאותה חטיבת ביניים ועכשיו, תיכון. אפילו ישבנו יחד כל השנים האלה ועשינו משימות שונות בשנה השנייה שלנו. הוא אפילו פלירטט איתי אתמול. אבל מה בדיוק ציפיתי? שהוא יזכור את השם של כל בחורה שהוא ישן ומפלרטט איתה?! הוא כנראה יכול לכתוב ספר משלו של שמות של בנות. שברתי את קשר העין, דחפתי את הספרים שלי לתיק שלי, סגרתי את הלוקר שלי וצחקתי "מניאק" מתחת לנשימתי. פניתי ללכת כשהרפר תפס את פרק כף היד שלי והפנה אותי כדי לעמוד מולו. מה קרה לו? "מה?" שרקתי. "אוקיי, אני ממש מצטער שלא זכרתי את השם שלך ולא התקשרתי אלייך. אבל אני נשבע, תני לי את המספר שלך שוב ואני בהחלט אתקשר אלייך." ייאוש היה שזור בקולו ועיניו התחננו אליי. שפתיו הוורודות היו מכווצות לחיוך חמוד שהייתי בטוחה, גרם לבנות ליפול לרגליו, ימינה, שמאלה ובמרכז. "מה?" אוקיי, הייתי מבולבלת באמת עכשיו. מה לעזאזל קורה?! הוא שרט את החלק האחורי של צווארו וצחק בעצבנות. "שכבתי איתך ולא התקשרתי אלייך למחרת. אני מתכוון שזה למה את כל כך כועסת עליי, נכון?" חכו, מה? החוצפה של הילד הזה! כעס שטף אותי בגלל הגישה הבורה והיהירה שלו. "מעולם לא שכבתי איתך, הרפר, ואני לעולם לא אשכב איתך. עכשיו הכי טוב שתעזוב את היד שלי ותיתן לי ללכת" שרקתי. הוא נראה מופתע ותהיתי לרגע, מה הוא חושב. שעדיין נשארו כמה בנות בבית הספר, שהוא עדיין לא שכב איתן? או שאני אדחה אותו כשמעולם אפילו לא שכבתי איתו? או למה אני לא רוצה אותו כמו כל בחורה אחרת בעיירה הזו? גבותיו נקמטו בבלבול כאילו מה שאמרתי לא היה יאומן לחלוטין. לעגתי. הרפר היה אבוד בעולם שלו והרגשתי את אחיזתו בידי משתחררת. משכתי את ידי ממנו, כשהצלצול צילצל ופניתי לכיוון השיעור שלי.