זה היה אמור להיות ערב רומנטי, הערב שבו החבר שלי סוף סוף יציע נישואין. עמדתי מתחת לזיקוקים, תקועה בין החבר שלי לאחותי נטלי, ושוב התעצבנתי על כך שהיא וחברתה הטובה הזמינו את עצמן לחופשה הרומנטית שלנו בווגאס. דמיינתי את הטבעת שמצאתי בטעות בתרמיל של החבר שלי שבוע קודם לכן. ידו התעסקה במשהו. האם זו קופסת טבעת או שאתה פשוט נרגש לראות אותי? כשהגיע גמר הזיקוקים, הוא פנה אלי. "חזל?" "כן?" "האם ת... " הוא היסס, והסתכל מאחורי. "אה, תסלחי לי?" הוא דחף אותי הצידה אל עבר נטלי. הוא כרע על ברך אחת. "נטלי, אני יודע שזה מטורף, אבל... האם תינשאי לי?" "אוי אלוהים," נטלי ואני אמרנו באותו הזמן. נטלי פרצה בבכי. "כן!" המוח שלי התקשה לתפוס את מה שהעיניים שלי ראו: החבר שלי עונד את מה שהייתה אמורה להיות הטבעת שלי על האצבע של אחותי, אחותי בוכה מאושר ומושכת אותו לנשיקה, הידיים שלי דוחפות את זרועו של החבר שלי בכל הכוח שיכולתי לגייס. "מה לעזאזל?" צעקתי, והסתכלתי הלוך ושוב בינו לבין נטלי. "חזל, אני מצטער, אני פשוט..." הוא התחיל. "אה כן? אתה מצטער? לך תזדיין." הפניתי אליהם אצבע משולשת ופניתי, דמעות חמות זולגות על פני. רצתי מהר ככל שיכולתי דרך הקהל. רציתי להתרחק מהם כמה שיותר. "חזל, חכי!" החבר שלי קרא אחריי, אבל זה היה מאוחר מדי. כבר נעלמתי. אומרים שהנגאובר לא נמשך לנצח, אבל זיכרונות שיכורים כן. התקשיתי להאמין בזה כשקמתי בבוקר שלמחרת, מבולבלת, הראש שלי פועם. עצמתי את עיניי מפני אור השמש שחדר דרך הווילונות, הושטתי יד וגיששתי על שידת הלילה, בתקווה לאלוהים שהשארתי שם את האספירין שלי. נאנחתי ומשכתי את השמיכה מעל ראשי. לפתע שמעתי את המקלחת מתחילה בחדר האמבטיה. "מותק?" קראתי. "ראית את האספירין שלי?" הורדתי את השמיכה ושפשפתי את עיניי. זה לא חדר המלון שלי. ההבנה הזעזעה אותי. ואלה לא הבגדים של החבר שלי מעורבבים עם שלי על הרצפה. "אוי אלוהים." האם היה לי סטוץ עם מישהו? צעדתי על קצות האצבעות על פני דלת חדר האמבטיה, תפסתי את התיק שלי והתגנבתי החוצה למסדרון. לא הייתי בטוחה איך הגעתי לשם, הבנתי... אצטרך להזמין מונית. הטלפון שלי רטט מתוך התיק שלי. הוצאתי אותו. היו שם בטח 50 התראות. הודעות טקסט מהמשפחה שלי, שיחות שלא נענו מאותו המקור, תאי דואר קולי. לא היה לי את הקפאין שהייתי צריכה כדי להתמודד עם כל זה. התחלתי להחזיר את הטלפון לתיק כשהוא התחיל לצלצל. "אמא" הופיע על המסך. לאחר רגע של היסוס, לחצתי על כפתור האישור. "שלום?" "חזל, איפה היית? דאגנו לך מאוד." בטח שדאגו. "אני בסדר, אמא." "אחותך מאוד נסערת," היא המשיכה. השתוממתי. "היא נסערת?" "לא בירכת אותה על האירוסין שלה. פשוט יצאת עליה ועל ארוסה לאחר ההצעה." "תסלחי לי אם אני לא נרגשת שאחותי מתחתנת עם החבר שלי," נזפתי. "אל תדברי אלי בטון הזה. זו לא אשמתה שאת לא מצליחה להחזיק את הגברים שלך," אמא נזפה בחזרה. רתחתי מזעם. "אוקיי אמא, נעים לדבר איתך." ניתקתי לפני שהיא הספיקה לענות. ההורים שלי תמיד העדיפו את אחותי. זה לא משנה שאחותי גנבה לי את החבר. זה עדיין היה באשמתי איכשהו. דחפתי את הטלפון שלי לתוך התיק ואז סוף סוף שמתי לב לזה: טבעת ענקית על יד שמאל שלי. היא גדולה ומבריקה להפליא. אני חושבת שזה בטח צעצוע. אבל מאיפה זה הגיע? יומיים לאחר מכן, נכנסתי לעבודה בעשר דקות לשמונה. השפלתי את מבטי ופניתי ישר לשולחן שלי, ונמנעתי מכל מי שעברתי לידו. לא הייתי מוכנה לענות על שאלות לגבי החופשה שלי. ברגע שהגעתי לשולחן שלי, לחצתי על כפתור ההפעלה במחשב שלי. החברה הכי טובה שלי מריה הבחינה בי מצדו השני של החדר ובעצם רצה אלי. נאנחתי. פתחתי את הדוא"ל שלי בשולחן העבודה. 102 הודעות שלא נקראו. זה מה שקיבלתי על זה שלקחתי שבוע חופש מהעבודה. "ייקח לי שבוע רק כדי להתעדכן בכל האימיילים האלה," נאנחתי. "אני מניחה שאני צריכה ללכת לעשות קצת עבודה אמיתית גם." היא חיבקה אותי. "אני אוהבת אותך, נדבר יותר מאוחר, אוקיי?" הנהנתי והיא חזרה לשולחן שלה. עיניי סרקו קודם את האימיילים החדשים ביותר. לא נראה שהחמצתי משהו חשוב מדי, רק כמה תזכירים על חניה והודעות על פגישות ו... רגע, מה זה? עיניי נעצרו על שורת נושא שכתוב בה "הודעת העברה". לחצתי עליה. סרקתי את כל האימייל במהירות - מהר מדי - ואז הייתי צריכה לקרוא אותו עוד פעמיים לפני שהבנתי. ליבי שקע. המנכ"ל שלנו הועבר לסניף אחר, ואני הייתי העוזרת שלו. דמעות עלו בעיניי. קודם החבר שלי, ועכשיו זה? כל החיים שלי היו כאן. החברים שלי, הקריירה שלי, הספר האהוב עליי, הכל. לא רציתי לעזוב. לא רציתי לאבד את החבר שלי לאחותי. לאף אחד לא אכפת מה אני רוצה? מזווית העין שלי, ראיתי את אלנה מתהלכת לעברי. אלנה, שמתחרה על התפקיד שלי כעוזרת למנכ"ל מאז שהתחילה כאן. היא הייתה מהממת ויכלה להשיג כל דבר וכל אחד שהיא רוצה, אבל התעקשה לקחת את הדבר הטוב היחיד שהיה לי. השדיים שלה הגיעו אלי עשר דקות לפני שהיא הגיעה. "היי שם, חזל," היא חייכה. הידידותיות שלה גרמה לי להיות חשדנית. "אלנה," אמרתי. "שמעתי שאת עוזבת אותנו בקרוב," היא הוציאה את השפה התחתונה שלה. תחסכי ממני. "כן, הרגע ראיתי את האימייל," אמרתי. "זה חבל. נו טוב. אני מניחה שאני אהיה העוזרת החדשה של המנכ"ל. שמעתי שיש לו טעם הרבה יותר טוב מהקודם." לחיי צרבו. לפתע, שמעתי צעדים מאחורי. אלנה ואני שתיהן הסתובבנו. פי נפער. צעד לעברנו אולי האיש הכי יפה שראיתי אי פעם. הוא היה גבוה, כהה ודק, החליפה שלו בפסים הצמודה עליו בחוזקה בכל המקומות הנכונים. "סליחה, כולם," הוא אמר. הייתה לו דרך פיקודית. כולם הפנו אליו מיד את תשומת הלב שלהם. "שמי לוגן. אני המנכ"ל החדש שלכם. תהיה לנו פגישה בחדר הישיבות, בעוד חמש דקות. כולם." הוא פנה לצאת. "הוא לא צריך לבקש ממני פעמיים," אמרה אלנה, ופנתה לעבר חדר הישיבות. נאנחתי. מה עכשיו? דקות קודם לכן, לוגן עמד במשרדו, ממתין להגעת העוזרים האישיים שלו. לבסוף, הדלת נפתחה ושני גברים נכנסו. הוא שלף תמונה מהכיס הפנימי של החליפה שלו. "אני צריך שתעזרו לי לאתר את האישה הזו," אמר לוגן. "היא אשתי החדשה." האישה בתמונה עונדת טבעת ענקית.