ניסיתי להרגיע את עצמי ככל שיכולתי בזמן שיצאתי להביא ללוגן את ארוחת הבוקר שלו. עשיתי כמה טכניקות נשימה, חזרתי לאוטו שלי כדי לצעוק לתוך הז'קט ששמרתי שם, עשיתי את הדבר הזה של לספור אחורה מעשר. עד שהגעתי חזרה לקומה של המשרד שלנו, הרגשתי הרבה יותר טוב. אבל ידעתי שזה רוגע זמני, שטחי שאאבד אותו בפרובוקציה הקלה ביותר. בכל זאת, ניסיתי להיאחז בו כמה שיכולתי כדי שאוכל אולי לשבת ולשוחח עם סברינה על איך שאין ש