למחרת בבוקר ישבתי על כיסא לא נוח ליד מיטתו של לוגן בבית החולים, וחיכיתי שיתעורר. דפדפתי במגזין אופנה שמצאתי בחדר ההמתנה, אבל לא הצלחתי להתרכז בו. נאנחתי וסגרתי אותו. כעבור רגע נשמעה דפיקה בדלת. קמתי לפתוח אותה. "אוי, דילן! היי!" אמרתי, ליבי החסיר פעימה למראהו. חתיך ככל שהיה בחליפה ועניבה הרגילות שלו, הוא נראה איכשהו אפילו טוב יותר כשהוא לבוש בג'ינס וחולצת טי. הוא החזיק בידיו שתי כוסות קפה קר. "היי