לרגע שקלתי לומר לא, אני לא הייזל, אבל לא רציתי להיות גסה. "אני כן," אמרתי, קולי נשמע פחות נלהב ממה שהתכוונתי. הכרחתי את עצמי לחייך. "אתה בטח רוברט!" הוא קם ומשך עבורי את הכיסא שממולו. "אני כן," אמר. "נעים מאוד להכיר אותך." "תודה," אמרתי כשנעתרתי והתיישבתי. הוא ניסה לעזור לי להחזיר את הכיסא פנימה, אבל הכיסא לא זז, אז סוף סוף גררתי אותו כדי להימנע ממבוכה נוספת. לפחות הוא ג'נטלמן, חשבתי. הרבה בחורים